מכה אפורה.

"מתי בפעם האחרונה היית מאושרת?"
כשהסם זרם בדם שלי ולא הייתי צריכה לחשוב בכלל.

"ומה קרה שהתעוררת?"
הכל נשפך ממני כמו .. להקיא רגשות על המקלדת.

"וזה לא היה טוב נכון?"

לא. ממש לא. עדיף היה אם הסם לא היה יוצא מהגוף. אופוריה זאת חתיכת הרגשה.

"אז מה עכשיו?"

עכשיו? בתור התחלה להיות מסוגלת להביט במראה בלי לשנוא את עצמי. למצוא משהו אחר להישען עליו.

"כתיבה?"

זה ממזמן לא עובד. וכבר אין לי איפה לכתוב.

"כאן?"
כאן? חמש שנים אני כאן, חוץ מצרות וכמה דברים שבזמנו לא העזתי להגיד לב"מ.. זה לא נתן לי משהו.
"מחברת?"
אם לא הייתי מאבדת אותה, אבל זה תירוץ מפגר, אני פשוט מתעצלת לקנות חדשה.

"אז נו."
סתום את הפה.
"את יודעת שאני אוהב אותך, אה?"
תמיד ידעתי, אתה יודע שזה הדדי נכון?.

"רק לא בצורה הנכונה."
בצורה הכי נכונה. אל תהיה אידיוט. זאת הצורה שבה זה אף פעם לא יהרס.

-אני צריכה לחזור לסרטים. לעשות סרטים היה טוב כמעט כמו סמים-

"You're living inside of my head,

Though I thought that you allready left"

-אז חשבתי-

אני מתגעגעת לפולי - ויויאן.
אני מתגעגעת ללצלם דברים בשש בבוקר בגלעד ועין תות. (אשכרה מקומות. כן.)

אני מתגעגעת להרגשה של להיקבר מתחת ליותר מדי דברים. 

הרס עצמי זאת אגדה אורבנית לא?.

fuck this.

אחרי שהגעתי לפרוייקט הזה - http://projectunbreakable.tumblr.com/page/15 (ובתגובה לפוסט הזה

החלטתי שיש דברים שאני חייבת להגיד, אפילו אם זה רק לעצמי.

פעם אמרתי בציניות להורים שלי "תודה שהפכתם אותי לפרנואידית שלא יכולה לסמוך על בני אדם"
היום, אני מבינה כמה טעיתי.

מאז שאני בת אלוהים יודע כמה, תמיד הזהירו אותי מלהסתובב לבד, מללכת בסמטאות, מלישון באותו חדר עם בחורים (כשהייתי קטנה יותר)

ואף פעם לא הבנתי את זה. אף פעם לא הבנתי למה הזהירו אותי מהבן אדם שאומר שהוא אוהב אותי, מבן אדם שאני סומכת עליו ב100% (החבר הכי טוב שלי.) אף פעם לא הבנתי למה אמרו לי לא לסמוך על כל אחד ולא לתת לכל אחד להתקרב אליי

אז נכון שאני את הידידים שלי והחברים שלי בחרתי נכון (לפחות את רובם)

ונכון שאני בחורה חזקה עם עמוד שדרה שיודעת להגיד "היי אחי. תעיף את היד המזדיינת שלך."

ובאיזה שהוא מקום, אני חושבת שאף פעם לא האמנתי שיש אנשים שהחבר\ה שלהם או הידיד\ה הכי טוב שלהם היה פוגע בהם.

ואז גדלתי, ואז הבנתי ש"תרבות האונס" קיימת ולא רק שהיא קיימת, היא בכל מקום.

אם זה המלצר שנתן לי טרמפ הביתה אחרי העבודה רק בשביל שאולי הוא יוכל לזיין אותי באוטו לפני שאני אלך

(הוא לא קיבל כלום כי היה לי חבר באותו זמן, אבל הוא רצה. )

ועל האקס שלא אמר אף מילה, אבל ידע טוב מאד באיזה עוצמה צריך לגרור את היד שלי כדי שלא אוכל להתנגד.

(להגנתו, הוא אמר שהוא מצטער. זה אומנם לקח לו שנתיים להיזכר בזה, אבל זה לפחות מעגל שנסגר.)

על האקס שידע שאני גמורה מעייפות ולא הפריע לו לנצל את זה.

והרשימה עוד ממשיכה.

למישהו אכפת שהייתי ילדה?. את מישהו מהם מעניין *היום* כמות החרדה שזה יצר אצלי?. לא, סביר להניח שלא.

את העובדה שבמושב בגודל מטר על מטר שאני גרה בו (שיש בו בעיקר זקנים ובני 5) אני לא מסוגלת ללכת לבד ברגע שהחושך יורד כי אני *פוחדת*

לא, כנראה שבחיים לא יהיה להם אכפת.

יש לי נטייה כזו שלמדתי מההורים שלי שנקראת לא לעשות דרמות.

במשך השנים למדתי כל כך לא להתבטא בנוגע לדברים שמפריעים לי עד לרמה שבה הפסקתי להבדיל בין "לעשות דרמה" ל"להגיד היי אחי. זה, אל תעשה את זה." אז למעשה זאת הפעם הראשונה בחיים שלי שאני פותחת את הפה לגבי ה"ספק אונס ספק חוסר יכולת להגיד מה אני רוצה או לא"

וספק אם מותר לי בכלל לקרוא לזה אונס (חברותיי הפמינאציות היו מכות אותי כרגע כי "מה את נכנעת לפטריאכריה אאההה")

ועדיין.

אז תודה לכם , אמא ואבא . תודה לכם אקסים, תודה לכם בחורים שניצלו את זה שסמכתי עליהם, תודה לכם דייטים נוראיים,

שלימדתם אותי שאי אפשר לסמוך על אף אחד , תודה לכם שמנעתם (ועדיין מונעים) ממני ללכת ברחוב בלי לפחד, אפילו אם זה ישוב קטן ומסכן שאין בו אנשים ואין ממה לפחד.

תודה לכם על זה שאני לא יכולה להישאר לבד בבית -למרות שזה ישוב ריק ובטוח- כי אני פוחדת מכל רעש הכי קטן שקורה.

תודה לכם, תודה על תקופה שלמה בחיים שלי שאני חיה אותה כשאני שונאת את עצמי כל יום מחדש על כל הדברים שעשיתי בגללכם.
תודה לכם, תודה לכם על רשימה ארוכה של תקיפות מיניות שלא היה לי את האומץ לפתוח את הפה עליהן כשהן היו רלוונטיות.
תודה לכם על כל הניסיונות הלא מוצלחים שלי לגרום לכל זה להיגמר. תודה לכם על זה שלימדתם אותי לשתות (ואז כמובן לשנוא את זה) כדי להשכיח ממני,

תודה שלימדתם אותי איך ליצור פאניקה רק בעזרת המחשבה על אחד מכם, או כל פעם שהשם שלכם עולה.

תודה שלימדתם אותי להיות "אישה" ולא ילדה גם כשהייתי בסה"כ בת 13.

ובלי מסכת הציניות - באמת תודה, תודה שלימדתם אותי לצעוק גם בפאניקה.

תודה שלימדתם אותי להרים את הקול ולהגיד "רדו ממני."

תודה שלימדתם אותי לעמוד על שלי.

תודה שלימדתם אותי להזיז את היד שלכם, לבעוט לכם בביצים, לשרוט אתכם עד שאתם מדממים.

תודה.

 כי בלעדיכם אולי הייתי נשארת אילמת.

"Silly thoughts of small deeds
Everything that once answered to your needs
The thoughtless but kind
The caring but blind
Everything fades away

Everything fades away, come turning of the tide
For your love I'm sorry
For your pain, don't worry
Everything fades away"

-זאת הפעם הראשונה שיש לי אומץ להוציא את זה מהראש.-

אני מתגעגעת לזמנים בהם "חברים" היו אנשים שגרו ברחוב שלך והיית משחק איתם משחקי מחשב גרועים.

או לתקופה בהם חברים היו אנשים שהיית אוכל איתם ארוחת צהריים ומדבר על שטויות,

או על התקופה בה חברים היו אנשים שאומרים לך היי בבוקר, כי גם ככה יש מעט מהם.

אז איך לעזאזל הגעתי מתקופה של שני אנשים מכירים אותי ואחד מדבר איתי לכל העולם ואשתו מכיר אותי ואחד מדבר איתי.

טוב, אז זה לא אחד, זה חמישה. אבל זה עדיין לא הרבה.

יש את א"ל, שטוב, די חייב לדבר איתי כי הוא על תקן חבר. (דרפ. כן. החבר "מהיפה והחנון" או לחילופין "מהקומיקס של תומי" ההבדל היחידי בינינו שאני סלב רק כי "אה! זאת היא. שמעתי עליה")

יש את נ"מ וד"ר, שקאמ און, כאילו שמשהו ייגרום לנו להפסיק לדבר.

ולאחרונה הצטרפו מאור ברברבראום (נשבעת שזה השם, וכן, גם מהיפה והחנון) ואחיו הממש מגניב.

אז עכשיו זה שונה, עכשיו חברים זה חבר'ה שמדברים איתי על בסיס קבוע בפייסבוק ונפגשים איתי *במקרה הטוב* פעם בשבוע.

עכשיו חברים יכולים לגור בכל חור בארץ ועדיין להיות חברים.

עכשיו חברים זה כבר לא כל מי שאומר בוקר טוב, כי פתאום אני יכולה לבחור אל מי אני רוצה להתקרב, כי יש פתאום כמות גדולה של אנשים שרוצים את זה.

עכשיו חברים זאת פריויליגיה. לעומת משאלת לב כמוסה וחבויה.

מסתבר שיש חיים גם לחבר'ה שחיים בחור שקשה לצאת ממנו.

עוד חודשיים וחצי תל אביב, ואז חברים יהיו משהו שקיים כל הזמן, ואולי אני גם אהפוך לבן אדם אמיתי.

אמן.

-לעשות דברים נחמדים עבור אנשים - שווה שיט. כי אתם שמים על זה זין ועליי. על הדרך.