את שוכבת על הרצפה, ובטוחה שזהו זה, עוד שנייה הכל ייגמר,
הדם יפסיק לנזול, העיניים ייפקחו ואת תוכלי להביט בו כמו פעם.
את שוכבת על הרצפה ואת בקושי מסוגלת לנשום,
את לוקחת נשימה ארוכה ומנסה להחזיר את הקצב למהירות הרגילה,
אבל כלום לא עוזר לך.
את מתחילה לבכות, השיער החלק היפה שלך מתמלא בעיסה מגעילה של דמעות ודם,
אבל זה כבר לא מפריע לך, עוד שעה תתקלחי והכל יהיה בסדר לא? תהיי נקייה שוב.
את מסתכלת לצדדים, אבל את לא רואה כלום, הראייה שלך עדיין מטושטשת,
את מתחילה לפחד, לצעוק, את רואה צללים אבל הם רק הדמיון שלך,
את שומעת מישהו לוחש את השם שלך, ואז מישהי, הקול לא מזוהה ואת מנסה להבין למה את שומעת אותו.
אבל את לא מצליחה.
הכל בדמיון שלך.
האורות שבוקעים מהסדקים בקיר של החדר שלך מטשטשים את החושים שלך שוב, את כבר לא יודעת אם זה יום או לילה.
את רוצה לקום, אבל אין לך מספיק כח, את מתחילה להיות צמאה, חלשה, החדר מסתובב מולך.
משהו בך אומר לך לעצור, לעצום את העיניים ולספור עד עשר אבל את דוחה את הקול הזה עד תום.
הפחד משתלט עלייך, הפאניקה האדרנלין זורם לך בדם אבל את לא מצליחה לקום, חוסר אונים,
פשוט חוסר אונים, אומללות, את מטיפה לעצמך כמה את אומללה, את שואלת איך זה שאת מכל האנשים בעולם,
לא מצליחה להתמודד עם דבר כ"כ פשוט כמו זה?
ואז זה מגיע אלייך. את לבד. את כ"כ לבד. ואף אחד לא הולך להציל אותך הפעם.
כי רק את יכולה להציל את עצמך. וזה כואב. את יודעת שזה כואב.
אבל את מכחישה, את נלחמת, אחרי שעות של שכיבה בתוך הדם של עצמך את מצליחה לקום,
את נושמת עוד נשימה ארוכה, עוצמת עיניים. כשאת פוקחת אותן כל הצללים נעלמים, הלחישות משתתקות ואת מרגישה חזקה,
את פוקחת עיניים, ופתאום הוא שם. מולך, משיט יד, את תופסת אותה ומחבקת אותו. וכל העולם שבנית מהפחד שלך מתמוטט,
החדר משתנה, השמיים כחולים, והחיוך חוזר.
את כבר לא לבד, הוא לוחש לך, את איתי.
הוא מחזיר אותך למיטה ויורד להכין לך תחבושת ומים, את תצטרכי את זה הוא אומר, גם אקמול כדאי שתקחי. הכאב יהיה חזק מידי בשבילך.
את נשכבת שם, מסתכלת על כתם הדם והדמעות שעל הרצפה שלך, ואת תוהה,
איך אני, מכל האנשים, לא הצלחתי.
לילט~
סול.
לא מסוגלת להתמודד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
