מכה אפורה.

כל מה שהייתי צריכה זה שלושה ימים בדרום כדי לתת לעצמי דחיפה.

נרטבתי כולי מממטרות, התקלחתי עם ג'וקים, ישנתי עם עכבישים והתעוררתי עם אבק,

בכיתי, חייכתי, צחקתי, נאהבתי, הכרתי אנשים חדשים ומדהימים, חיבקתי, מתתי, נולדתי מחדש (אולי?)

ניהלתי שיחות מדהימות, נפתחתי לחלוטין (בתכולה חסרת המסיכה שלי), הרגשתי קשורה,

הרגשתי שווה לאנשים סביבי, הרגשתי מקובלת (לא פופולארית, אלא שמקבלים אותי כמו שאני)

הרגשתי סוציאליסטית, הרגשתי קפיטליסטית, הרגשתי כאילו אני חיה במטריקס,

ישבתי על הדשא, בזריחה, בקיבוץ קטן שאין בו אנשים, או מכוניות, רק שלושה כלבים ששוכבים על הגב ונהנים מהחום,

שמעתי את הציפורים מצייצות. ונשכבתי על הגב, עם חיוך, שליווה לגמרי, מאושרת, ואני.

בחיים לא נהניתי ככה , בחיים לא נפתחתי ככה, בחיים לא אהבתי ככה,

שלושה ימים שמוצו עד תום. והלוואי שיבואו עוד ימים כאלה.

השארתי בבית מזוודה, מזוודה שמלאה ברגשות, במחשבות, בתחושות, ששיייכות לכאן, לבית.

את הלחץ והריבים, והאהבה שלאט לאט מתה לי בידיים, את מי שחשבתי שאני, את מי שניסיתי להחביא,

השארתי הכל מאחור. ואני מקווה לא לפתוח את המזוודה הזאת שוב.

אני רוצה לזכור את השלווה הזאת. ולהישאר בתוכה.

לילט.

סול,

עם כח הרבה אמונה ואהבה. אני מאושרת.

הזמן הוא דבר יחסי, גם פה. הכריז היצור בעל הכובע והחולצה שנכתב עליה באדום בוהק "הכל יחסי", באותו יום בו ישב והביט בבחורות שמסתובבות בקולג' שבטח אין לו סיכוי איתן אבל הוא עדיין נהנה לדמיין אותן במיטה איתו או בבחורים שבחורות שנראו כאילו יצאו ממגזין היו דבוקות אליהם. בחורים כמו שהוא תמיד חלם להיות אך למרות הגוף השרירי והשזוף הוא לא זכה לאותה תשומת לב, בעיקר כי היה שקט, שקט וחנון. אה, וכי הוא הסתובב עם היצור בעל הכובע והחולצה שנכתב עליה באדום בוהק "הכל יחסי". הוא הביט בשעון וענה לו "כן, אבל יחסית לתחילת השיעור אנחנו מאחרים כבר בעשרים דקות". "לא, השעון שלך ממהר בעשרים דקות. בכל מקרה בוא אני אסביר לך את הרעיון שלי.

תביט סביבך. הרי אם אני אגיד לך שיש לך עוד שלוש שנים לחיות אתה תלך ותתחיל עם כל בחורה שתראה כאן עד שתהיה אחת שתסכים לצאת איתך, ואז כמובן תעשה הכל כדי שתספיקו להתחתן ולחיות באמת חיים אמיתיים, בבחורה כבר התאהבת, אתם מתחתנים מביאים ילד, וילדה, עם גומות ונמשים. בגיל שלוש תשלחו אותם לגן פרטי כי הרי, כסף זה דבר יחסי כשאתה עוד מעט כבר לא בחיים. אחר כך הם יישלחו את הילדים לבית ספר פרטי, כי כסף זה כבר לא עניין רגיש יותר. אחרי שהם יעברו את התיכון עם תעודת בגרות שלא תבייש אף מתמטיקאי דגול הם ייתקבלו לאיזה אוניברסיטה עם שם מפואר כמו טכניון בצלאל או אולי אפילו משהו יוקרתי בחו"ל, משהו כמו שאתה תמיד חלמת עליו. ואז , הם יישבו באוניברסיטה כמו שאנחנו עושים עכשיו , וידברו על מה היה קורה אם הם היו מתים עוד שלוש שנים. רואה? הבחור הנהן כאות הסכמה.

אבל אתה יודע מה הבעיה? אם הייתי משקר לך, ובעצם היו נשארות לך חמישים שנים לחיות ולא שלוש,

והיית מגלה את זה כעבור שלוש שנים, היית מפקפק בהחלטות שלך, למרות שכביכול קיבלת את כל ההחלטות הנכונות, מצאת אישה שמוכנה לסבול את השגעונות הקטנים שלך, ואת האובססיה לסקרלט ג'והנסון.

הייתה מוכנה לסבול את העובדה שהקליינטים שלך בפסיכולוגיה תמד בעדיפות ראשונה למרות שהיא אשתך. ובכלל, הייתה מוכנה לשכב איתך.

 לא, אתה תחשוב שכל זה לא מספיק, שרק בגלל העובדה שאתה עוד בחיים והתפשרת כביכול בגיל צעיר אתה לא השגת את המירב מהחיים. אתה יודע מה עצוב? שההפוך הוא הנכון.

בגלל שאתה מתבטל עכשיו, כי "יש לך זמן" אתה לא משיג את מה שאתה באמת רוצה. כי אתה פוחד כל הזמן שאתה יכול יותר ויותר ויותר, אתה מה, מה שווה לך היותר הזה? כל אחת מהבחורות שעוברות כאן יכולה להיות האחת בשבילך, זאת שעוד כמה שנים לא תבין איך חיית בלעדיך, כל מקצוע שאתה חושב ללמוד, תלמד. כי אין לך מתישהו אחר לעשות את זה. תפסיק לחסוך כל הזמן למחר הזה שאתה מחכה אליו, יכול להיות שאין לך מחר בכלל ואתה סתם חוסך. תתחיל לחשוב יותר לעכשיו, למה היה קורה אם באמת היו לך רק שלוש שנים. ואחרי שהיצור עם הכובע והחולצה שנכתב עליה באדום בוהק "הכל יחסי" סיים לדבר הבחור השרירי והשזוף אך החנון למדי הלך לדבר עם אחת הבחורות בכניסה שכמובן נפנפה אותו לפני שהספיק להציג את עצמו בכלל. הבחור השרירי והשזוף אך החנון למדי התיישב ליד היצור עם הכובע והחולצה שנכתב עליה באדום בוהק "הכל יחסי" ושאל "אז, בחורה ליום? אני חושב שמיציתי את המכסה שלי עכשיו" לצערו הבחורה המושלמת עבורו בדיוק נהנתה לחיזור של בחור צנום ובוהק אך שרמנטי למדי והיא תתחתן איתו תתגרש ממנו ואז תצחק כשהוא יישאר בעבודה שלו כרופא שיניים וייתאבד בשלב כל שהוא בחייו כשהיא תהיה אישתו של בחור שרירי ושזוף אך חנון למדי שהחליט לאזור אומץ ולהתחיל איתה בבר קטן ולא מוכר אי שם בתל אביב.

מוסר השכל קיים למי שממש ייטרח לחפש אותו.

כוסעמק עם עייפות מחזור וכל זה. ועם המקש י' במחשב הזה שצריך ללחוץ עליו חמישים פעם בשביל שהוא יעבוד.

"את יודעת שעוד שנתיים הרבה יכול להשתנות נכון?"
כן. אני גם יודעת שלעזוב זאת לא אפשרות.

"ומה לגבי להישאר?"
אני מניחה שגם זאת לא אפשרות.

"ומה עם לחכות?"
כוסעמק. אתה מכיר אותי, בשנייה שהוא עוזב זה נגמר מבחינתי.

"אז מה אפשר לעשות?"
אני באמת לא יודעת. אחרת הייתה לי תשובה.

"ולדבר על זה איתו?"
אני מנסה, כאילו, אני לא. אני רוצה, אבל טוב לי. והשיחה הזאת ..

"מה, תפגע בך? תסיים את הקשר? זה גם מה שחשבת פעם קודמת, ותראי מה יצא מזה."

אני יודעת. אבל זה לא נכון. ופאק. אני לא אהיה מסוגלת לעזוב, לא עם התעודת בגרות שיש לי, ולא עם השפה. וזה יותר מידי להתעסק איתו,

אם ניפרד בחו"ל? מה אז? אם ניפרד כאן הוא תמיד יכול ללכת, אני לא תמיד יכולה לחזור לפה, בטח אחרי שכבר התחלתי ללמוד שם. בהנחה שאני אצליח ...

"זאת.. גם נקודה. אבל הוא צריך לשמוע על זה, את יודעת. ואת צריכה להפסיק להניח שהוא קורא כאן, אני חושב שהוא הבין שזה לא בסדר.."

זה מעניין לי את הזין אם הוא קורא כאן או לא, למען האמת, זה אפילו הופך דברים לקלים יותר. כמו את.. השיחה הזאת.

"מצד שני, גם ב"מ קרא פה, לא?, זה גרם לכם לדבר על דברים?"
לא, זה גרם לו לקרוא אותם פה, להפנים אותם, ולהתנהג בדיוק אותו דבר.

"רואה?"

כן, אבל אני מאמינה שאיתו זה שונה. הוא לא ב"מ.

"את יודעת ב"מ יכול להיות עוד קורא."
כן, רעין חכם. טוב נו, אני מניחה שזה לא..Ment to be. "
"שום דבר לא "נועד לקרות" תגרמי לזה לקרות."

כוסאמא שלך. אתה לטובתי או לרעתי?

"אני תמיד בצד שלך."

כן אה..

תודה.