מכה אפורה.

נמאס לי לא להיות מסוגלת להישבר

"מה כ"כ רע בזה?"

אני לא אנושית. אני לא בן אדם.

לא מתנהגת כמו אחד, צריכה להחזיק מערכת שלמה על הרגליים בארבעה פרוייקטים כי רק לי יש את הזין לזה,

אז אולי תעשו משהו עם עצמכם? תצמיחו עמוד שדרה?

כוסעמק.

נמאס לי. עד שיש לי הרכב ויש חזרות והכל יש לי דלקת גרון.

אז סליחה שאני משתגעת אבל נמאס לי מהבלאגן שאני נמצאת בו ,

הראש שלי מסתובב יותר מידי שיחות טלפון יותר מידי דברים לקחת בהם חלק,

תנו לי מנוחה. בבקשה.

יום אחד של שקט.

אני רוצה לישון.

ואם כל זה לא מספיק, עדיין לא דיברתי איתך. ואני מתגעגעת אליך. כ"כ מתגעגעת. הלב שלי מתפוצץ.

אוף!.

ארוסמית' מקסימים.

פחדנית. תמיד הייתי. אני תמיד אשאר.

אבל באיזה שהוא מקום, זה הקסם שלי,

אולי . ואולי הקסם שלי הוא לדחוף אחרים לעשות את מה שלי אין אומץ.

אבל אני מרגישה טוב עם התכונה הספציפית הזאת שלי, לפחד,

פחד, או ביישנות? אלוהים יודע.

אני סוף סוף הפכתי לבן אדם טוב,

פחות ריבים עם אמא, יותר לשים לב לדברים,

אפילו אנה כבר לא מתקרבת אליי.

ואם כל העולם בנוי על קארמה, אז הקארמה שלי מדהימה כרגע.

התבגרתי. לא בהרבה, אבל יותר ממה שאי פעם הייתי.

אולי אתה חלק מזה, בכל זאת, הגילאים משחקים כאן תפקיד די מטורף.

ואולי זה מה שכ"כ מפחיד אותי.

אולי זה מה שמונע ממני להמשיך את זה למקום אחר,

אני לא יודעת. שניקח את זה לאט?

כן בטח, "לקחת את זה לאט" השקר הנשי הכי גדול בהיסטוריה.

אז, שלא ניקח את זה? אבל זה מרגיש לי לא נכון לוותר על זה.

אוף.

אני פחדנית. תמיד הייתי, תמיד אשאר.

רק אל תבכי הלילה.

את ערימה של זכרונות, 

שמרוחים על הקירות,

ומיום ליום, את נעלמת.

את ערימה של מסיכות,

שהולכות ונשברות,

את כמו דמות, שנמחקת.

את חסרה לי עכשיו.

תשני את זה.

אה. את מתה.

איך את יכולה לשנות את זה?.