מכה אפורה.

אל תאמר לי. היא מתחילה לדבר.

רק אל תגיד לי ששוב זה המבט הזה." היא מסתכלת עליו ומחזירה את העיניים לכביש.

"מה את רוצה, שאני אשקר לך? לא, זה לא המבט הזה" הוא אמר בעודו מחזיר את המבט אל החלון.

"זה המבט החושב הזה שלך, שאחריו אף פעם לא באות בשורות משמחות, כאלה שמישהו באמת רוצה לשמוע."

היא לחשה."לא, זה המבט החושב שלי" הוא עיקם את הפנים בעוקצנות "המבט שאני לובש עכשיו הוא המבט הפילוסופי בשקל שלי" הוא אמר בציניות.

"חשבתי שא-ת מכולם תוכלי להבדיל בינהם."

"שמע, זה שאנחנו מדברים ונפגשים כל יום לא אומר שאני מכירה אותך עדיין. אבל נו, הרי אין לי איך להתחמק מזה כבר, על מה חשבת?" היא אומרת בייאוש, מבינה שעכשיו הם יתחילו שיחה ארוכה על החיים שתסתיים בסיום הפקקים ביציאה מתל אביב.

"חשבת פעם, שלחיות כאן זה קצת צבוע?" הוא אמר וקולו נשמע רציני.

"מה זאת אומרת?"

"זאת אומרת, שאת נוסעת באוטו, שומעת את החדשות, ואת רוצה להזדהות עם מה שהם אומרים. עם זה שיש מתקפות בדרום, וסודנים בתל אביב, עם זה שאסד מחסל אנשים, את רוצה להרגיש את זה בוער על העור, את רוצה שזה ייכאב. שזה יישרוף. את מרגישה שייכת בלי להיות חלק מזה בכלל"

"וזאת צביעות בעיניך?""אולי לא צביעות. אולי, אולי.. אולי אדישות. אולי חוסר מודעות, חיים בבועה" הוא אומר בעודו יודע שהם בדרכם לבית הפרטי שלהם בהרצליה פיתוח.

"חיים מחוץ למלחמה, מחוץ לקו האש, אנחנו יכולים לדבר שעות על כמה מסכנים האלה בדרום תל אביב, ועוד להוסיף על זה את חייהם של הדרומיים, וההתנתקות והנזק\תועלת שהיא עשתה, ועל זה שצריך לצאת מיהודה ושומרון ואלוהים יודע מה. אבל אפילו לרגע לא להבין באמת מה קורה שם, איך זה להיות שם, שעות. ימים. אנחנו יכולים לדבר על זה. אבל בלי להרגיש כלום, בלי לעשות שום דבר-

"ואולי אין בזה שום פסול" היא לוחשת.

"אולי. אולי זה בסדר. אולי זה שאנחנו הולכים וחוזרים מהעבודה כל יום בשקיעה כמו עכשיו זה בסדר. אולי זה בסדר שאנחנו מרוויחים כמו שר בממשלה למרות שאנחנו לא עושים הרבה כל יום. אולי זה בסדר. אולי זה בסדר שאנחנו נמצאים במדינה שאנחנו לא באמת שמים זין על מה שקורה בה עד שזה פוגע בנו. אולי."

"מה הנקודה שלך, הפעם?"

"שצדקת, זה באמת היה הפרצוף החושב שלי. קיבלתי הצעת עבודה טובה בחו"ל, אני שוקל לקחת אותה"

הוא הניח את הקלפים על השולחן בעודם נכנסים לתוך הבית. היא נראתה שבורה , הוא נראה מדוכא.

"אולי עדיף היה רק לדבר על הבועה. אה?. במקום לפוצץ אותה."

משהו בי שונה, חזק יותר, עומד על שלו יותר. 

אני כבר לא מפחדת לאבד כל דבר כל הזמן, אני כבר לא מפחדת להיפגע כל הזמן,

משהו בי מרגיש שהוא "יכול לעשות את זה" כשהוא מביט במראה ורוצה שינוי,

משהו בי.

משהו מרגיש כמו משחק קלפים, ושאני הג'וקר, אני הקלף החזק ביותר בחבילה.

משהו בי מרגיש כמו ג'וקר, כמו פרס.

משהו בי שונה.

וזה נהדר.

המשקל נעלם, לאט לאט, אבל בטוח.
אני נראית מדהים. אני יודעת להתאפר.

פעם היא אמרה לי שהיא רק רוצה מישהו שיבין אותה, שיהיה שם בשבילה שכואב, ואני? מי אני הייתי כבר בשביל עצמי?
אז אני הייתי המישהו הזה, שניסה להבין , כמה שיותר קשה אני הייתי יותר שם בשבילה, כמו ספוג, סופגת את הרגשות ממנה ונועלת אותם אצלי,

מורכבת בפנים בעיקר ממה שהיא מרגישה וחושבת.
מכילה בתוכי כמות אינסופית של כאב, חרדות, פחדים, דיכאון, עצבות ומה לא. כי מי כבר אני הייתי. 
הייתי מכורה, לסיפורים, לרגעים האמיתיים כל כך האלה שלה, לכל סיפור טוב או רע שהיה לי בשבילי, היא הייתה כמו סם בשבילי, ואני? מה כבר הייתי?
ואז, אז היא נעלמה. השאירה מאחורייה רק כאב, עצבות ומרמור. השאירה בתוכי את הבדידות שלה, כשלה נגמר. השאירה בתוכי את כל מה שהיא לא יכלה להכיל,
ואני, זה כל מה שהכלתי.

ועכשיו, אחרי שחיפשתי אחריה בכל מקום, הגיע הזמן להתנתק. אני לא הבן אדם שהייתי פעם, אני לא הבן אדם הריקני השטחי וחסר השליטה שהייתי.

אני כמו ג'וקר, מחייך ונעלה. וכולם תמיד מסתכלים עליו מלמטה או בגובה העיניים, אבל אף אחד לא מעליו יותר.

ציפיתי למשהו, וקיבלתי זין בפנים. חצי מילולי.

פאק, שמישהו יכה אותי.

תודה.

החיים הם משהו מוזר, אתה בטוח שאיבדת משהו אחד, ואז אתה מוצא משהו אחר. העולם הזה קסום.