מכה אפורה.

קר כאן, את אומרת לי ואני מחבק אותך.

אני מחזיק אותך בין זרועותיי. מקווה שלא תקפאי לגמרי. שעוד יש בך חום שיכול לגדול.

אני מהדק את החיבוק מקרב אותך אלי כמה שאפשר.

אני מקווה שהקול שבתוכך כן זוכר אותי. ומה היינו. והכל.

אני כבר לא יודע. אולי את תהיי פה מחר, אולי כבר לא.

אבל אני עדיין רוצה. אם רק היה אפשר להחזיר את הזמן לאחור.

הייתי מביא אותך לפה. ולעולם לא היית עוזבת. אני נשבע.

לילט~

סול.

כל כך קר הלילה, בואי איתי.

להתראות חופש. להתראות לסדרות מוזרות עד אמצע הלילה. לכתיבת פוסט כל יום. באופן כללי לכתיבה יומיומית.

להתראות לספרים שהייתי קוראת עד הבוקר.

להתראות לשיחות ארוכות עם א"מ עד הזריחה.

להתראות ביקורים ספונטניים במודיעין. מעכשיו זה רק סופשים.

אבל זה בסדר. כי זאת תקופה , וזה הכל עובר.

ואנחנו נסתדר, נראה מה נעשה עם עצמינו.

אני יודעת שאני אסתדר, ואם זה לא יהיה איתך, אז אני אסתדר עם מישהו אחר.

לא חסר לי כרגע.

חופש. היה מדהים, והזכרונות יישארו לנצח.

מכל אחד שהיה בו.

אני תוהה אם משהו ממני יישאר בשנה הזאת כמו שהוא, או שאני שוב אשתנה בטירוף.

מקווה שלא.

הגעתי לנקודה הכי טובה שאפשר. אני יציבה.

לילט~

סול.

בא לי לישון, ולא לקום. רק לישון. רק אני יכולה לצבוע את השיער לכחול בטעות במקום לבלונדיני.

למה את בוכה? היא הייתה שואלת כל יום מאז שהתחלתי לכתוב לעצמי הערות.

למה את לא מסוגלת להתמודד עם הדברים הכי קטנים שאת עוברת? איך זה שהפכת ליצור פתטי ומעורר רחמים כזה?

תתעוררי. תביטי לעצמך בעיניים . ותגידי כבר את מה שאת יודעת שנכון. את לא לוזרית.

את יכולה לעשות הכל. תפסיקי את, כן את ! לטבוע בתוך ים של רחמים עצמיים והתקפי לב מסובכים.

את פאקינג. את.

מונולוג קליל ישן שלה. אהבתי אותו. אהבתי אותה גם, ואת המונולוג הטיפשי שלה, אהבתי את זה שהיא גרמה לי לא להרגיש כ"כ חסרת תועלת.

אהבתי להרגיש לא חסרת תועלת. אהבתי לדמיין את העתיד שלי, אהבתי לדמיין את טקס ההשבעה שלי לצה"ל, גם אם חשבתי שיש לי עוד זמן,

אהבתי את זה. עכשיו אני יכולה להיות כמעט בטוחה שזה יישאר רק בדמיון.

"עם האבחון והמצב שלך, את לא תתגייסי. לפחות אני לא רואה את זה קורה"

אני רוצה צה"ל. אני רוצה מדים. אני רוצה לבכות עד מתי.

עכשיו את מבינה? אהובתי? עכשיו את מבינה למה אני בוכה כל הזמן?

כי אפילו המדינה לא מוצאת בי תועלת. תעזבי אנשים שאני מכירה, תעזבי משפחה, המדינה. הדבר הכי בסיסי שאני יכולה לעשות זה שירות צבאי. ואפילו את זה, לא הולכים לתת לי בלי מאבק ארוך שעלול לקחת טיפולים ומשאבים שפשוט אין לי . פאקינג אין לי.

אני מרגישה מיותרת. מיותרת לך זה בטוח, מיותרת לעצמי.

את זוכרת שכשאני והוא עוד היינו ביחד, את זוכרת שהייתי אומרת לך שאני משתגעת? שיש לי הכל ואני מרגישה כלום?

שיש לי הכל ואני בוכה בלי סיבה?

את זוכרת שאמרתי לך שמישהו בחיים שלי מת, ושאני פשוט לא הרגשתי שום דבר?

כן כן, אני אדם נורא. בלה בלה בלה. שמעתי את זה כבר המון פעמים, אולי העובדה שאני מתעלמת מזה הופכת אותי לאדם נורא,, לא יודעת, כבר לא אכפת לי.

אה רגע, אף פעם לא היה לי אכפת.

ציפיתי מעצמי ליותר מזה, ציפיתי מעצמי להתמודד, ציפיתי מעצמי. ציפיתי מעצמי אחרי שאני אדע מי אני לדעת איך לנצח את עצמי , איך להיות אדם טוב יותר, הרי אני פרפקציוניסטית, אני חייבת להיות תמיד אדם טוב יותר, כזה שלא מפשל שלא נותן לשום דבר להטריד אותו, לספק דמות לחלשים ממני, ולהראות לחזקים ממני שאני יכולה להיות כמותם.

אבל נכשלתי. אני בחיים לא אהיה אדם חזק יותר. נכנעתי, הדבר היחידי שהשפיע עליי הוא הפחדים שלי לא להיות כמו כולם. להיות אני. אני סול ואני מפחדת להיות אני.

אני סול. ואני שונאת את עצמי. אז איך אתה מסוגל לאהוב?

אני סול. ואני לא אחזיק במערכת אנושית אמיתית מעל לשנה . אני סול ואני אגרום לכל אדם שמחבב אותי לשנוא אותי בסופו של דבר.

אני סול. ואני לא רוצה להיות אני, אבל מצד שני, אני גם לא רוצה להיות מישהו אחר. כי מישהו אחר לא יהיה אני. אה. הגיון? כן, הוא הולך לאיבוד ב5:47

אני מפחדת, כי העתיד שלי נראה רע. כ"כ רע שאין לי את אפשרות לדאוג לעצמי.

אני רואה עולם שלם בדבר הכי קטן בעולם וכלום שום דבר, בדברים הגדולים.

אני הצלחתי לחייך שעה מזה ששמת את היד שלך על שלי. ואחרי כל השנים לא מצליחה להאמין שלאמא שלי באמת אכפת ממני.

בבקשה, תרביצו לי, חזק, עד שהמוח שלי ייקלוט את המציאות הדפוקה בה אני חיה.

כי אני רוצה שהיא תשתנה.

אני רוצה.

להיות מאושרת.

באמת.

בלי להכריח את עצמי לחייך.

בבקשה. כל דבר. רק תעזרו לי.