מכה אפורה.

מלא פעמים שאלתי את עצמי למה אני עושה דברים.

למה אני מצלמת, למה אני *בקושי* מציירת.

למה אני כותבת, למה אני עושה דברים.

עוד לא הצלחתי למצוא תשובה מלאה לרוב השאלות.

אני לא יודעת למה אני קמה בבוקר, אני לא יודעת למה אני עושה "אומנות" על כל צורותיה,

אני לא יודעת למה אני מכורה להרגשה הזאת של להחזיק מצלמה.

כל מה שאני יודעת זה שהדברים האלה גורמים לחיים שלי להרגיש שווים משהו.

ושלפעמים זה הרבה יותר ממה שמגיע לי.

פחע. לשים את התמונה הזאת כאן גורם לי להרגיש פתטית כמו הבנות 12 שבטוחות שהעובדה שהן הוציאו תמונה כזאת הופכת אותן לצלמות מקצועיות. כוסעומו. בתור מישהי שמצלמת תשע שנים הייתי צריכה למצוא משהו פחות מפגר לשים כאן. 

זה מוזר שאתה לא מופיע בהם יותר, מוזר שאני לא בוכה יותר בבקרים,

מוזר שאני לא חושבת עליך יותר, מוזר שאני לא מתגעגעת אליך יותר,

מוזר שקופסאת הקרטון שלי לא גוססת.

ומוזר עוד יותר שאני עדיין בדיכאון.

כי אני לא יודעת למה.

וזה מוזר.

מוזר.

הרי בשביל מה המציאו את הצ'אט? - כדי להציק לי כשאני מנסה לעשות משהו חשוב.

בשביל מה יש לך עיפרון? - כדי לנסות לצייר בלי באמת להצליח.

בשביל מה את קיימת? - בלי הרבה סיבות. כדי למות.