נשבר לי.
לגמרי.
לחלוטין.
עד הפאקינג סוף.
יאאאאאאאאאא כמה זמן לא כתבתי על בעיות שינה.
ושוב חוזרות בעיות השינה
והירח מביט בך ושואל
אם היית צריך משהו באופן נואש
אל מי היית מתפלל?
ושוב עיניים פקוחות עד עלות החמה,
אך דבר מה בך מתפתל,
לצאת לחופשי מהכאב שבך,
הפחד שבלהיכשל.
כשהעולם לא רואה, כשאיש לא נמצא,
אתה פוקח עיניים ומתהלך,
כשהכל מתעצם מתפורר ונשבר,
אתה רק מתעורר.
ושוב חוזרות בעיות השינה,
ואף אחד לא רואה,
איך בשעות הקטנות הרעות של הלילה,
אתה לגמרי בודד.
ושוב אישונים שחורים מתרחבים,
למשמע קולו של אדם אחר,
כשהם פוקחים את העיניים,
כשאתה מבין כמה העולם עיוור.
בודד פה בשעות הקטנות של הלילה. בודד פה ורע.
כבר כמה ימים שלא דיברתי עם מישהו *פיזית*
זה חסר לי. לפחות מחר אני יוצאת מהבית. זה גם משהו.
אני מקווה בכלל, שמחר אני יוצאת מהבית.
דיברתי עם גיורא, וסידרתי את ההדורים איתו, זה לגמרי עשה לי את היום.
נמאס לי לריב, ואני זקוקה לידיד טוב. נואשות.
אנחנו, הכותבים, ברור שיש לנו פיצול אישיות כזה או אחר, ברמה כזו או אחרת.
אנחנו, הכותבים מהסוג שלי, שכדי ליצור דמות הם מדברים עם עצמם, ממציאים לקול בראש עבר, עתיד, חלומות ותקוות,
אנחנו, הכותבים, שהורגים דמויות בכל סיפור שאנחנו מתחילים ומפסיקים באמצע,
מעבירים את עצמנו סבל לא יאומן בכל דף שנזרק לפח על טעות ופרדוקסים,
אנחנו. הכותבים.
יש לנו פיצול אישיות קטן, שאומר מתי שזה טוב, ואומר מתי שזה רע,
אנחנו הכותבים, אנחנו יודעים הכל, ויודעים מעט מאוד,
אבל אנחנו יודעים להשתמש במילים כמו בנשק, העט היא לנו קשת והדיו הוא לנו חצים.
ועם מעט המידע הזה. אני אלך לישון, ואפסיק לזיין את השכל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
