מדהים איך לפעמים מרגיש לי שאנחנו עדיין רק חודש יחד ואיך לפעמים מרגיש לי כאילו כבר נפרדנו.
בלי סיבה הגיונית.
פשוט כי ככה.
כי אני חרדתית ושבורה ודפוקה.
ועכשיו , יותר מאי פעם, אני פוחדת.
פשוט פוחדת, בצורה הכי טהורה שפחד יכול להגיע אלי,
אני באמת לא יודעת מה אני אעשה אם עצמי אם אאבד אותך.
כי נכון לעכשיו, זה מה שמחזיק אותי על הרגליים.
אני רוצה לחזור לכתוב, כי כל יום בלילה חוזרים הרעיונות והמשפטים, והעדינות והזרימה שבהם מדהימה אותי כל פעם מחדש,
איך אחד מצטרף לאחר בשטף של מילים שיוצר סיפור, שיוצר המשכיות לדמויות שיצרתי וזנחתי, לדמויות שאהבתי וחייתי בחודשים האחרונים,
דמויות שמחשבותיהן נעולות עמוק בתוך מוחי ולא יוצאות משם כבר חודשים.
על כמה אמיתיות הן בפנים, עמוק בתוך החדרים הקטנים שבראש, כמה שהקול שלהן חודר לעצמות שלי כשהן מדברות את הדיאלוגים הארוכים אחת עם השנייה, כמה שהן כנות, כמה נכונות הן לפעול מבתוך האלטה שנוגעת ולא נוגעת בך בו זמנית.
וכמה שהן תמיד יודעות הכל.
אבל אני לא מצליחה לחזור לכתוב, עוד יש לי על מסמך 6325 מילים חסרות המשכיות, סיפור שנקטע באמצע מבלי שבכלל חשבתי איך לתקן אותו.
ולא משנה כמה אהבתי את דמויותיו אני פשוט לא מצליחה לחזור אליו.
ויש לי את הסיפור על זה שלא אהבנו, או לפחות הסיפור עם האזכורים לגיורא ולזה שלא אהבנו. וכמה שהדמויות שלהן מדוייקות ובוטות כמו שהם היו, אני לא מצליחה לנגוע יותר בסיפור סביבן. כי הוא לא מתאים להם. לא מתאים למי ולמה שהם היו, לא מתאים למה שהם סימלו בחיי.
ואז מגיעים הלילות, וחוסר השינה שמגיע איתם, והוא איתן ולא מוכן להיכנע. כמו מלך עקשן בטירה עם חומות שלא ניתן להביס, והוא כועס.
כועס על נתיניו שבוגדים בו ללא הרף, כועס על החורף שלא מגיע, כועס על השלכת ועל הנשים הזונות שמסתובבות בין כתלי טירתו.
הוא כועס על יועציו שלא עוזרים לו עוד במלחמה ויועצים לו עצות שקר.
הוא כועס על אליו, אליו שאינם מקשיבים עוד לתפילותיו, כועס על אמונתו בהם, כועס.
ואני הקורבן לכעסו.
עצוב לי. ואני פוחדת.
אבל היי, לפחות קיבלתי הנחה בצבעים שהזמנתי מחו"ל והם אמורים להגיע תוך פחות או יותר שבועיים. אני מתרגשת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
