כעס על כל העולם ובמיוחד על עצמי. אני באמת לא יודעת לאן לפנות, הגעתי למצב שאני לא יודעת לאן לפנות,

אני רואה דרך אחת שהיא הכי מסובכת שיש אבל היא תעשה לי טוב אבל כשאני עושה את הצעד הראשון אני נירתעת וחוזרת אחורה

לעומת זאת הדרך השניה היא הכי קלה אבל היא זאתי שמכניסה אותי לדיכאון

נמאס לי מהאוכל, נמאס לי מהאוייבות הזאת, מהעויינות, מהכעס, מהפחד, מהשנאה, מכל הגישה השלילית הזאת

אני רוצה שתבוא ותחבק אותי ושלא תירתע מהשומן המגעיל שלי

אני רוצה להיות רזה ויפה וללכת לים עם ראש מורם שרזיתי 1000 קילו מטאפורי

ושתיהיה לי הרגשה טובה,

ושיהיה לי כיף.. ושאני אהנה מכל רגע

אבל זה לא ייקרה

כי אני שמנה מטומטמת ואני לא מספיקה לטחון. שהמוטו שלי "מעכשיו!" כבר לא בלקסיקון, כעת יש את ה"ממחר!"

וזה לא טוב כי אני מרשה לעצמי יותר מדיי.

אכלתי פיצה, לא אכלתי פיצה מעל לשנה, מה עבר עליי שעשיתי את זה? מה? מה חשבתי לעצמי? היה לי כלכך מגעיל בפה, הרגשה הכי מגעילה שיש אבל הרשתי לעצמי כי אני מטומטמת, כי אמרתי שלא אכלתי מעל לשנה פיצה אז זה אפשרי לאכול.

אני כבר לא בשליטה.

השליטה שלי שואפת לרצפה ואני כלכך כועסת על שהרשתי לעצמי להגיע למצב כזה. אני זועמת. אני לא יודעת איפה לפרק את הכעס כי אין לי כבר לאן לפנות, זה עוד אחד מהדרכים שאין לי יותר טיפול ואין מישהו שיודע

אני אוכלת והגוף שלי נאכל בתוך עצמי

מאוכזבת