ולפעמים זה מעייף. ומצאתי את עצמי קרועה בין כל מיני סוגי אנשים - נכים ונורמלים, ימנים ושמאלניים, דתיים ואתאיסטים, שמרנים וליברלים, מוזיקאים וגיקים וציירים ופעילים. הכל רועש. הכל מבולגן. לפעמים אני מותשת ואין לי כוח. לפעמים אני רוצה להתקרב לכולם ואף אחד לא שם.
אני לא יודעת מה אני מנסה להעביר. היה שבוע מתיש. זה גם אולי יהיה מתיש. יותר מדי אירועים בבת אחת. אני רוצה רגע לשכוח מהעולם ולשכוח מהישראלים. אני רק רוצה לעשות את המוזיקה שלי ולדבר עם עוד מוזיקאים בחו"ל בדיסקורד, וזהו. אבל חבר מנגן בחמישי ואני רוצה ללכת אבל מצד שני זה בחור תחת של דרום ת"א. יום למחורת יש את מצעד הגאווה וחברים מתארגנים ללכת לזה. יש גם משהו בשבת שבא לי ללכת אליו אבל זה לנסות להוציא חברים אליו.
בקיצור, מעייף.
ויש לי גם פיתוח קול בחמישי. ולא יצא לי לצייר יותר מדי לאחרונה וזה בעיה.
בקיצור, יותר מדי מה לעשות. ולפעמים זה מרגיש שהעולם הוא יותר מדי. ובא לי לפעמים לקבור את עצמי ולהיעלם קצת. מותר? העולם עדיין יהיה שם שאחזור?
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
