בעיניים של מאדאם רוז’’

בלוג חדש.למה?
יש דברים שאי אפשר לספר,לא משנה למה ומי זה.

יש דברים שאי אפשר לשמור בלב,לא משנה למה ומי זה.
יש דברים שחייבים להוציא,שבא לך פשוט להיעמד באמצע הרחוב ולצרוח אותם.
וזה מעצבן,אתם מבינים? רוב הדברים שאין איפה לשמור הם דברים שאסור לספר.
וזה עושה פשוט מין חלל כזה,שמלא בכלום שעוד שנייה יתפוצץ לך בבטן ואתה מרגיש שאתה חייב לצרוח את זה לשמיים. אבל הבעיה שזה יפגע במישהו או אפילו יותר גרוע,זה יפגע בך.

ונמאס לי מהדברים האלה.

פתחתי המון בלוגים,באפחד מהם לא התחבאתי.

כן,הייתי עם שם ותמונות והכל,וזה פגע לי במקומות הכי רגישים.

אז בבלוג הזה,אני אתחבא,לא אראה את עצמי.

זה לא יהיה לנצח אבל לפחות עד שאני ארגיש שאני מוכנה

ואני כ"כ מקנאה בילדות שנראות הכי שמחות ומאושרת ולא רק נראות,אלא באמת כאלה.

אני לא יודעת אם אני שחקנית טובה או משהו,אני רק יודעת שכבר שנתיים אני עם "חיוך" ענק ומזויף על הפרצוף ואפחד לא שם לב.

ולפעמים גמאני מתבלבלת וחושבת שהוא אמיתי.

עברה פחות משנה,הרבה פחות מאז שכיביתי את הנרות שהיו על עוגת הבת מצווה שלי,וזאת הייתה שנה ממש טובה אבל גם ממש רעה.

התקבלתי למופת,עברתי מלחמה פנימית עם עצמי ועם עוד ילדה,אכזבתי את עצמי,שימחתי את עצמי,גרמתי לי להיות גאה וכל זה בפחות משנה.

גיליתי שיש בנות שהן חברות שלך כשנוח להם

גיליתי שיש מזויפים ושקרנים ומגעילים בעולם ולא הכל טוב ומהמם כמו שחשבתי.

הייתי כזאת תמימה.

 גיליתי שיש כאלה שהם רוצים אותך בתור צעצוע,בתור חפץ נוי,וכמה שהם אומרים שאת יפה ומדהימה וחמודה ומהממת הם רק רוצים להגיד שיש להם חברה,שיש מישהי שסוף סוף הסכימה לגעת בהם.

וזה?הכי כואב שיש.

אבל גם גיליתי שיש אנשים חמודים,מהממים ומדהימים שיעשו הכל בשבילי ובשביל להראות לי שהם באמת אוהבים אותי,ואיתם אני רוצה להיות.

 והפעם אני לא פותחת את הבלוג בשביל תמונות ופרסום,אני פותחת אותו בשביל עצמי ובשביל להרגיש

 שיש מישהו שמקשיב לי...