בעיניים של מאדאם רוז’’

למה מותר להם לפגוע?
למה מותר להם לעקוץ?

ולמה לי אסור לברוח,לצרוח,לבכות?
למה לא להחזיר?

למה לא להגיד להם אותו דבר?
אבל גם למה לא להתעלם,למה לא לשכוח?

למה לא להתבלט?
למה לא לזרוח?
למה לא להראות להם שאני יכולה לשכוח?
למה לא להראות להם שגם לי יש כוח?
למה לא לשלוט?
אבל למה לא לברוח?
למה לא לצעוק?
למה לא לשכוח?

ולמה לא לבכות?
ולמה לא לרתוח?
ולמה לא פשוט לשתוק?

-

משהו קצר שכתבתי.
מקווה שתאהבו=]]

אז קודם כל פורים שמח לכולם!!
מחר היום האחרון של החופש=[[
אז קודם כל תמונה של מה שהתחפשתי אליו(אני וחברה התחפשנו לפטריק ובוספוג)

(אני התחפשתי לפטריק)
וכמה דברים על הפורים שעבר עליי:
-אז קודם כל בוא נגיד שזה היה הפורים הכי גרוע שהיה לי בחיים.
היו פעילויות,הייתה תחרות,היו אנשים ותחפושות אבל משהו היה חסר.
אני חושבת שזה בגלל שהתרגלתי לבית ספר יסודי  ששם כל היום פעילויות וזה ועכשיו בבית ספר שלנו העיקר שתישאר עד התחרות וזהו(וזה יוצא שעה שלישית)
פורים בא לי מזה לא טוב השנה,כי הוא היה חפור ולא כיפי.
הרגשתי מזה רע,הרגשתי כמה אני מתגעגעת לבצפר היסודי.
כי איכשהו רוב היום הסתובבתי או ישבתי ולא עשיתי כלום.
וכל הבנות שמסתכלות עלייך ועושות "מה,התחפשת לפטריק?"ואז ממלמלות מאחורי"ילדותי" כאילו אני לא שומעת.
העיקר הן מתנהגות כמו ילדות בגן.
כמעט בכיתי כשראיתי מישהי,שהייתה פעם אחת החברות הכי טובות שלי איתן,מצחקקת ומרכלת,כאילו אני לא קיימת יותר בשבילה.
אבל שיהיה.
היינו עד סוף התחרות בבצפר(והתחפושות?הכי הזויות בעולם.)
היה לא נעים להרגיש הכי קטנה והכי ביישנית והכל אבל שיהיה,בשנה הבאה אני אוכל לשפר.
אתם קולטים את כל הט' ומעלה רוקדים בפאן וכל השאר בצד,פוחדים,אבל עדיין רוקדים.
אתם יודעים מה עוד מוזר?

רק ז' וח' התחפשו כמו ...רק אצלנו ראו חיפושיות וארנבות וקאוביות עם מכנס קצרצר,כל השאר השקיעו בדברים מגניבים כמו ברזילאים,קיבוצניקים,ציריים ומיכחולים,מצילות ויש עוד .
הבעיה האמיתית הייתה כשניסינו לצאת מבצפר והשומר לא נתן,אז קצת בכי והוא נשבר.

אני נשמעת צבועה אבל ככה העיניניים הולכים שם:בכי,להתחנן,החלפות של דברים וכאלה.
אני מזה לא מרגישה שייכת לשם,אני רוצה שהכל יחזור להיות מה שהיה פעם.
כשניסינו ללכת לבצפר הקודם השומר לא נתן לנו להיכנס,כאילו לא למדנו שם לפני פחות מחצי שנה ואז הוא היה נורא נחמד.
יופי,עכשיו אני לא מרגישה שייכת לשום מקום.
=[[

אני לא אספר מה היה אחרי זה,כי היה נורא משעמם ,אבל אתמול בלילה היה די כיף.
ישבנו איזה שמונה אנשים ודיברנו באייסי עד 2,קטעים נבחרים:
_______________________________________________________________________________________________________
-יוסי:
עדן??
-אלון:
מה?

(אם לא הבנתם...)
_______________________________________________________________________________________________________
-יוסי:
אתה קקה
-אלון:
גם אתה
-אני:
כולכם קקות,עכשיו שתקו.
-יוסי:
ליאור?
-ליאור:
מה?
-יוסי:
היא קראה לך קקה.
________________________________________________________________________________________________________
-עדן:
יוסי אתה בא?

-יוסי:
לאן?
-עדן:
לסרט!!!
-יוסי:
עם מי?
-אני:
איתנו!!!
-יוסי:
אז לא...
-אלון:

למה??
-אני:
כן למה יא מגעיל?
יוסי:
מי מסתובב  איתכם?יחשבו שאני מנודה,או מפלץ
________________________________________________________________________________________________________
ביי עד לפעם הבאה3>>
אהה...ובתחרות?הקיבוצניקיות זכו...

אז קודם כל אני ממש שמחה היום!!!
36 תגובות!!!ביום אחד...
חוץ מזה 3 מנויים!איזה כבוד.
אבל די עכשיו,היום יש לי כמה דברים שבהם אני רוצה לשתף אתכם.

סיפור קצר(מאוד) שכתבתי,מחשבות לפני השינה,שינויי חיים,שיחת SMS הזויה ועוד כמה דברים קטנים.
אז קבלו אותי:)
Madam rouge is in the house

הסיפור:אהבה חסרת עונים(הבנתם את כפל המשמעויות?)
-"הנה,זה היה פה!"היא חשבה לעצמה"פה התנשקנו לראשונה,ופה הוא חיבק אותי ואמר לי שהוא אוהב אותי."
היא נגעה בעדינות בעץ שעמד לצידה ותמך בה,היא מיששה את גזעו הרחב מבחינה בכתובת שהייתה חרוטה עליו.
היא נזכרה בפעם הראשונה שביקרה פה,לאחר הדייט הראשון.

באותו יום היא הייתה כה שמחה,כה מאושרת.
ואז,היא נזכרה,לאחר הדייט היא טיילה בפארק וחרטה את שמותיהם,יודעת שזה הולך להיות רציני.
"הפארק הראשון" היא קראה לו,פה קרה הכל בפעם הראשונה, הנשיקה,הפגישה,החיבוק והאמירה(שאותה הכי ריגשה) וכעת היא עומדת פה לבד ובוכה.
"אני לא צריכה אותו" היא אמרה בקול רם והבהילה שני נערים שישבו והתנשקו על הדשא "סליחה." היא לחשה לעברם והמשיכה לטייל.
"הוא כלב בן כלב" נזכרה לפתע בדברי חברותיה,לאחר שדיווחה להם שהוא עזב אותה.
היא ידעה שהן טועות,היא ידעה שהיא טועה,היא ידעה שהיא צריכה אותו כ"כ,ושכל רגע שהיא פה לבד זה עוד רגע של בזבוז.
היא ניסתה להבין למה ומדוע אבל הדבר היחיד שעלה לה בראש היו האשמות הקשות שהוא הטיח בה "את מקנאה תמיד...נמאס לי!!!אני רוצה עוד....את אובססיבית כלפי" וזה כאב לה,כ"כ כאב.
היא התיישבה את הדשא ושאפה את האוויר,אך כל שנייה כאן הזכירה לה את הכל,הפארק הראשון היא קראה לו,אבל כרגע הוא נראה לה הפארק האחרון.
היא המשיכה ללכת,ודמעה ירדה בכל פעם שראתה זוג יושב ומתנשק,היא הגיעה לגשר,גשר עץ עדין שאיים להפרק בכל רגע נתון.
לשנייה היא רק רצתה ליפול ביחד איתו ולא להפסיק,אבל במוחה עלה משפט אחד,משפט שלפתע נראה לה כ"כ חשוב וכ"כ עיקרי בחייה.
"אלוהים נתן ואלוהים לקח" והיא?אינה אלוהים.
וכעת,היא עמדה על הגשר והביטה לעבר השמש השוקעת,נותנת לעצמה להסתנוור ולבכות,לפחות כך יש לה תירוץ מדוע הדמעות זולגות.
אבל בליבה ידעה ששום תירוץ לא יסתיר את העובדה שלפני יומיים הם היו הם,זוג,אהבה,משהו מיוחד ועכשיו כשהיא עומדת לבד על הגשר ובוכה.
היא הפכה להיא,והיא זאת סתם ילדה.
-סיפור קצר ראשון שלי(או ראשון שלפחות השקעתי בו באמת)תגידו את האמת,אבל תהיו נחמדים.

מחשבות לפני השינה וקצת על שינוי החיים:(קטע מתוך היומן שלי,כתבתי אתמול בלילה לפני השינה.מועתק במדויק,תראו באיזה קטע נעצרתי)
-נמאס לי,נמאס לי,נמאס לי!!!
אני שונאת את הבית ספר שלי.
אני מרגישה כ"כ מגעיל פתאום,כאילו זאת אשמתי שאני מופתניקית.
אני שונאת את ההרגשה הזאת,כאילו אני חייבת להם הסברים בגלל שאני כזאת.
אז מה אם באלי?
ומה אם באלי להיות מיוחדת?

אני שונאת את זה שכולם מרגישים כ"כ מגניבים,כאילו מה,יום כובעים בבצפר,זה פורים אתם לא יכולים להתפרע יום אחד?

למה אתם חייבים לעבור ליד ילדים ולהשפיל אותם?לסנן שהם סתומים שהם מנסים אפילו?
למה הבנות חייבות להיות כאלו מגעילות?

זה בגלל שיש לי חברות?זה בגלל שאני כן מקובלת למרות הכל?
נמאס לי שבנות שהייתי חברה שלהן בשנה שעברה מתנהגות נורא אליי.
ולמרות הכל אני מרגישה נורא שבאמת אכפת לי מזה,שאני באמת מרגישה רע בגלל מה שהן אומרות לי.
וזה הן זה לא הם.
כאילו שבשנה שעברה את לא באת עם כובע מיוחד לבצפר,נכון עמית??

טוב די,הן בכלל לא שוות את ההיתייחסות שלי.
לפחות החברות שלי עודדו אותי,לא משהו שהחברות שלך יעשו לך כי כולכן מלאות בעצמכן,וחברות אחת של השנייה רק כי אפחת אחרת לא מוכנה להסתובב איתכן.
ועוד פעם,פשוט נמאס לי מהכל!!!
באלי לזרוק משהו מהחלון ו...
-איזה סוף מפתיע,אפילו אני לא יודעת מה רציתי לכתוב.

בכל מיק,אין לי כוח יותר...
אני פשוט רוצה שהכל יחזור למה שהוא היה פעם.
נמאס לי...
3>>Mאדאם רוז'

בלוג חדש.למה?
יש דברים שאי אפשר לספר,לא משנה למה ומי זה.

יש דברים שאי אפשר לשמור בלב,לא משנה למה ומי זה.
יש דברים שחייבים להוציא,שבא לך פשוט להיעמד באמצע הרחוב ולצרוח אותם.
וזה מעצבן,אתם מבינים? רוב הדברים שאין איפה לשמור הם דברים שאסור לספר.
וזה עושה פשוט מין חלל כזה,שמלא בכלום שעוד שנייה יתפוצץ לך בבטן ואתה מרגיש שאתה חייב לצרוח את זה לשמיים. אבל הבעיה שזה יפגע במישהו או אפילו יותר גרוע,זה יפגע בך.

ונמאס לי מהדברים האלה.

פתחתי המון בלוגים,באפחד מהם לא התחבאתי.

כן,הייתי עם שם ותמונות והכל,וזה פגע לי במקומות הכי רגישים.

אז בבלוג הזה,אני אתחבא,לא אראה את עצמי.

זה לא יהיה לנצח אבל לפחות עד שאני ארגיש שאני מוכנה

ואני כ"כ מקנאה בילדות שנראות הכי שמחות ומאושרת ולא רק נראות,אלא באמת כאלה.

אני לא יודעת אם אני שחקנית טובה או משהו,אני רק יודעת שכבר שנתיים אני עם "חיוך" ענק ומזויף על הפרצוף ואפחד לא שם לב.

ולפעמים גמאני מתבלבלת וחושבת שהוא אמיתי.

עברה פחות משנה,הרבה פחות מאז שכיביתי את הנרות שהיו על עוגת הבת מצווה שלי,וזאת הייתה שנה ממש טובה אבל גם ממש רעה.

התקבלתי למופת,עברתי מלחמה פנימית עם עצמי ועם עוד ילדה,אכזבתי את עצמי,שימחתי את עצמי,גרמתי לי להיות גאה וכל זה בפחות משנה.

גיליתי שיש בנות שהן חברות שלך כשנוח להם

גיליתי שיש מזויפים ושקרנים ומגעילים בעולם ולא הכל טוב ומהמם כמו שחשבתי.

הייתי כזאת תמימה.

 גיליתי שיש כאלה שהם רוצים אותך בתור צעצוע,בתור חפץ נוי,וכמה שהם אומרים שאת יפה ומדהימה וחמודה ומהממת הם רק רוצים להגיד שיש להם חברה,שיש מישהי שסוף סוף הסכימה לגעת בהם.

וזה?הכי כואב שיש.

אבל גם גיליתי שיש אנשים חמודים,מהממים ומדהימים שיעשו הכל בשבילי ובשביל להראות לי שהם באמת אוהבים אותי,ואיתם אני רוצה להיות.

 והפעם אני לא פותחת את הבלוג בשביל תמונות ופרסום,אני פותחת אותו בשביל עצמי ובשביל להרגיש

 שיש מישהו שמקשיב לי...