באמת שזו ההרגשה.

כאילו אתה כן רוצה לנשק אותי אבל אתה לא מוכן להודות בזה.

אתה מסתכל עלי וכשאני מסתכלת עלייך אתה מפנה את המבט שלך.

בוא נתחיל מזה - למה אתה בכלל מסתכל עלי?

למה אתה בקושי מדבר איתי?

ולמה כשאתה כן מדבר איתי אתה לא יכול שלא לעקוץ אותי ולהתחכם כל דקה?

למה אנחנו לא יכולים לחזור להיות כמו פעם?

לא משנה איזה פעם.

לא אכפת לי אם זה פעם כשהיינו ביחד או פעם כשהיינו ידידים או פעם כשלא דיברנו בכלל.

אבל זה? המצב הזה? אני לא רוצה להיות בו.

לא משנה מה הוא.

אתה מבין? אתה מבין שאני פשוט לא מבינה כלום?

אתה מצד אחד מתייחס אלי כמו אל ידידה,

ומצד שני אני מקבלת ממך יחס קר והרבה הרבה עקיצות.

מה אתה רוצה שאני אבין ממך?

לפעמים אני חושבת שמפריע לך שאנחנו לא ביחד

ולפעמים אני חושבת שפשוט נורא נורא לא אכפת לך.

בא לי להצמיד אותך לאיזשהו קיר ולנשק אותך

אבל משחקי הכבוד בינינו והקרירות המעיקה הזאת שלך פשוט לא מאפשרים לי.

אתה חסר לי וזה פשוט מתסכל נורא.

בעיקר בגלל שזה מרגיש שאני ממש לא לך

וגם בגלל שזה מגרש ביתי ואני נורא אוהבת את הסצנה הזאת.