הפעם הראשונה שעליתן לי לראש, מתחילת המסע, היא ברגע שעמדתי מעל בור מוות באושוויץ ושאלתי את עצמי אם האפר שלכן טמון כאן.

סבתא רבא שלי, אני מניחה שגם אם היית שורדת את השואה, לא הייתי זוכה להכיר אותך באופן אישי, אבל האמת שלפחות תמונה, איזה פרצוף שהיה עולה לי בראש כשאני חושבת על השם שלך היה לי מספיק.

אין לי שום מזכרת ממך. שום תמונה או חפץ ולכן את חיה רק בזיכרון שלי.

אותו דבר לגבייך, אחות של סבא שלי. גם אותך אני לא מכירה. גם לך אני מציירת פנים שאני ממציאה לעצמי שהיו שלך.

אותך כן הייתי יכולה להכיר אם לא היית נרצחת. אם לא היית מתה, משפחה שלמה הייתה יכולה לקום לך. אבל מתת, זאת אומרת, נרצחת, ועכשיו הזכר היחיד שלך הוא באושוויץ, בין אם זה באפר ובין אם זה רק ברוחך.

עמדתי שם מעל בור המוות וחשבתי רק עליכן. חשבתי על הרגע הזה שאני אכתוב לכן את המכתב הזה ומה אני אגיד בו. הרי מעולם לא חשבתי עליכן לעומק. ידעתי שאמא ואחותו של סבא שלי מתו בשואה וזהו.

אני מרגישה כובד. פיזית. אני מרגישה כבדה. הייתי צריכה להישען עכשיו על גב הכיסא כדי שהגב שלי לא יפיל אותי קדימה.

אני שמחה שאני חלק מכן, ושאני ממשיכה אתכן, אבל אני לא מצליחה לעקל את זה שאתן לא פה. כל החיים שלי לא הייתן שם. רוב השנים בכלל לא ידעתי על קיומכן.. זאת אומרת, על חוסר קיומכן, והאמת שגם כשכן ידעתי לא ייחסתי לזה חשיבות גדולה במיוחד.

אבל עכשיו אני מבינה. עכשיו, אחרי שראיתי הכל, אחרי שעמדתי מול הר האפר במידנק, ושצעדתי ביער לופוחובה ושאלתי את עצמי "אם העצים יכלו לדבר, מה הם היו מספרים שהם ראו?", ושהייתי בטרבלינקה והנחתי פרח על האבן הגדולה שעליה היה כתוב השם של העיר שבה גרתם וגם שהייתי באושוויץ, המקום שבו ניספתן.

אתן מתתן לשווא, אני לא יכולה להגיד שאם לא הייתן מתות, משהו טוב שקרה לא היה קורה.

שום דבר טוב לא צמח מהמוות שלכן.

הדבר היחידי שאני כן יכולה להגיד לכן, ובעיקר לך, סבתא רבא שלי, הוא שאת גידלת ילד מדהים. את גידלת בן אדם שאין כמותו ואין בן אדם שאני מעריכה יותר מסבא שלי. אני בטוחה שהיית אישה מדהימה כי את חינכת את סבי בדרך זו או אחרת ובסופו של דבר אני רואה מולי היום בן אדם מלא חמלה ואהבה, קשוח ורך כאחד, בן אדם חכם שגידל ורומם בעצמו משפחה לתפארת. הוא מצא לעצמו אישה מדהימה, התחתן איתה ובנה את המשפחה הזו. סבא וסבתא שלי הם האנשים הכי מדהימים שאני מכירה. הם מדהימים אותי ביחד וכל אחד מדהים אותי בזכות עצמו.

תתגאי בו, למרות שאני בטוחה שאת כבר. הוא המשיך בחייו, למרות שהוא איבד אותך ואת אחותו. עצם המחשבה על זה שחס וחלילה אני אאבד את אימי ואת אחי ואפילו אחד מהם, מעלה בי חושך. אני לא הייתי יודעת מה לעשות עם עצמי.

סבא שלי ידע. הוא חזק, והאמת שגם אני כמוהו. אני לא יודעת מה הייתי עושה עם עצמי, אבל הייתי מוצאת דרך להמשיך.

אתן מתתן לשווא, אבל המוות שלכן חקוק לי בראש ואני אזכור אתכן תמיד. אני אודה לכן תמיד שהענקתן לי את החיים האלו, כי בלעדיכן, לא הייתי חיה ככה ובלעדייך סבתא רבא, לא הייתי חיה בכלל.

תודה. תודה שהייתן שם לפחות בשביל סבא שלי, אחיו ואביו. תודה שנלחמתן כדי להינצל כי היו הרבה שויתרו.

אתן לא ויתרתן. אני יודעת שאתן לא. החוזק שלכן הוא החוזק של המשפחה שלי. אני יודעת שהייתן חזקות כי אתן המשפחה שלי.

אני יודעת שנלחמתן וניסיתן להציל את עצמכן. אני יודעת שניסיתן להציל אחת את השניה אפילו אם זה היה אומר להקריב את עצמכן בשביל השניה.

אתן הייתן שם. אתן חוויתן את זה. לא ניצלתן ולכן לעד אני אזכור ולא אשכח מה קרה שם.

אני אזכור תמיד את הזוועה ואת עגמת הנפש שנגרמה לנו כעם היהודי ולכן בייחוד.

אני אוהבת אתכן ואני מצטערת שהפנים של כל אחת מכן, שמצויירים לי בדמיון, הם לא הפנים שלכן באמת

אבל זה הדבר היחיד שיש לי. לדמיין. ושתדעו, שאני מדמיינת אתכן יפהפיות וחזקות כמו שאני בטוחה שהייתן.

מתתן לשווא, אבל הנחמה היחידה היא שבמלחמה הנוראית הזו שהייתן בה לקורבן,

ניצחנו.

"אם תדקרו אותנו, אנחנו לא נדמם?
אם תדגדגו אותנו, לא נצחק?
אם תרעילו אותנו, לא נמות?
ואם תעשו לנו עוול, האם לא נתנקם?"

נזכור לעד ולעולם לא נשכח.

תהיה נשמתכן צרורה בצרור החיים