כשהייתי בת 16 הייתי בטיול לרומניה עם המשפחה שלי. נכנסתי שם לאיזה שוּק ואמא שלי קנתה לי דובי גדול, סתם כי הוא נראה חמוד והייתה לו פרווה נעימה. במשך כשבוע הדובי הזה חיכה לי באוטו שאחבק אותו בזמן הנסיעה וכשהגענו למלון הוא עלה איתי לחדר לישון בזרועותיי בלילות.
יום כלשהו באחת מהנסיעות עברנו עם האוטו ליד כפר עני, וכמו תמיד הדובי ישב עלי. עברנו שם כל מני אנשים, מהזקנים ביותר עם הציפורניים השחורות עד לקטנטנים ביותר עם הבגדים הבלויים. בין כולם ראיתי ילדה קטנה אולי בת 3, שנופפה לנו לשלום. נופפתי לה מיד חזרה בחיוך והיא חייכה אלי חיוך שמח, חיוך שמיד גרם לי להרגיש חמלה רבה אליה. אחרי שכבר עברנו אותה חשבתי על זה שהייתי צריכה לתת לה את הדובי שלי. היא הרי הייתה נהנית ממנו הרבה יותר ממני והוא היה יכול להוות חלק מאוד גדול בחיים שלה. אחרי שהמחשבה הזאת יצאה לי מהראש הגענו לכפר נוסף אבל פחות עני. כשעברנו את תושבי הכפר במכונית ראיתי את כל הילדים רצים אלינו לראות את הזרים שמבקרים בכפר הנידח שלהם. מבין כל הילדים ראיתי ילדה אחת יפהפיה. היא לבשה שמלה לבנה כחולה קצת מלוכלכת, השיער הזהוב שלה היה קלוע לשתי צמות ארוכות ועינייה היו גדולות כמו של איילה וכחולות כמו ים צלול. יפהפיה. מיד באותו רגע התחשק לי לתת לה את הדובי. לא שעשיתי את זה כמובן, אם הייתי פותחת את החלון ומביאה לה אותו כל הילדים היו עטים עליי ומבקשים מתנות. מה גם שזה לא יפה לאכול מול עיניי רעבים, כלומר, הילדים כולם גם ככה חסרי כל, אז לתת לאחת ולמנוע מאחרים זו גסות רוח לחלוטין.
עברו ימים והמחשבה הזו לא יצאה לי מהראש, שאני חייבת לתת את הדובי שלי לילד שצריך אותו יותר ממני. בסופו של דבר נגמר הטיול וחזרתי הביתה עם הדובי בזרועותיי. לא היה לי לא את הכוח ולא את המניעים הנכונים לתת את הדובי, אבל אז הייתי בת 16.

היום, יש בידי את האמצעים והכוחות לתת את הדובי שלי. בין אם מדובר בכספים או בכל דבר אחר שהמדינה הזאת צריכה.

תראו, אני לא מתיימרת לייפות את העניינים. אני לא אבטיח לכם הבטחות שווא כמו שבטח הרבה עשו. אני אציג בפניכם את מטרותי שמשרתות אותי יום יום ואני מקווה שבהמשך ישרתו גם אתכם.

כמו כן, אני לא אבחר מעמד מסויים להתמקד במיוחד בלעזור לו. יהיו שיבחרו לעזור למעמד הנמוך, מתוך חמלה. יהיו שיבחרו לעזור למעמד הבורגני, מתוך אולי הזדהות. אני לא יודעת מה מתמודדים אחרים יאמרו לכם, זה כבר נתון לשיקולכם ולדעתכם.

מה שאני כן יודעת הוא שאם אשליך רגע את סיפור הדובי הנ"ל על התמודדותי לראשות הממשלה, אני אגלה, ולא במפתיע, שאין לי בחירה. אני לא מסוגלת לבחור בשום מעמד.

כן, אני מרגישה חמלה לחסרי האמצעים, כמו הילדה הקטנה עם הבגדים הבלויים.

כן, אני מרגישה אהדה למעמדות בינוניים וגבוהים יותר, כמו הילדה היפהפייה עם עיני האיילה. אגב, כוונתי לא לאנשים יפים מבחינה חיצונית, השלכתי את רמת היופי של הילדה ההיא לגובה רמת המעמד שעליו אני מדברת.

לא אגיד לכם עכשיו שאני מתיימרת לעזור לכולם, כולל כולם, כי זה לא בדיוק נכון. בוודאי שמטרה העיקרית שלי היא שכל תושבי המדינה יהיו מאושרים, אבל כפי שציינתי קודם לכן בסיפורי, אם אתן לקבוצה מסויימת, השאר ירצו גם.

בנוגע לנתינה, כשאגיע לגשר, אחצה אותו. אני מבטיחה לקיים שוויון טוטאלי בין כל אזרחי ישראל.

ובכן, אסיים בכך שאשמח אם תבחרו בי כיוון שאני, סליחה על הביטוי, לא אזיין לכם את השכל ואייפה דברים מכוערים. אני מתכוונת להיות אמיתית ופרקטית. המדינה הזאת צריכה מישהו שיתפוס אותה בידיים, ואם מישהו יעשה את זה זו אני. לדאבוני רובנו שכחנו איפה אנחנו גרים. מדינת ישראל זו המדינה שלנו. המדינה שעליה חלמנו רוב תקופת התנ"ך ושבשבילה נלחמנו בתקופת מלחה"ע השניה. לכן, אין בכוונתי לדרדר אותה כמו שהרבה לפני עשו. אני אקח אותה ואת כולנו רק מעלה.

תודה רבה, אני מאחלת לכולכם בחירות נעימות ומוצלחות ובזאת אסיים ואומר שהטוב ביותר ייבחר.