זה כאילו אתה מחכה לרגע שאני קצת מתחילה להרפות ממך ואז שוב מזכיר לי שאף פעם לא הצלחתי להפוך אותך לשלי.

אני מחליפה סדינים - אתה ישנת עליהם

אני לובשת חולצה - אתה היית הראשון שראה אותה אחרי שקניתי אותה

אני שומעת שיר - אתה הכרת לי אותו

אני שומעת עוד שיר - הוא היה בדיסק שהכנתי לך כשהיינו חברים

אני שומעת עוד שיר - הוא סתם (בדיוק, אחד לאחד) עלייך

אני מסתכלת בתמונות ישנות - התיקייה עם התמונות שלנו צורמת לי בעין

אני רואה סרט - השם של הגיבור זה השם שלך

אני עושה סדר בארון - אני מוצאת חולצה שהייתה קבורה בארון ולא כיבסתי אותה מאז שהיית אצלי, אז אני תוחבת אותה לפנים שלי, נזכרת בתקופות יותר יפות ומחזירה אותה להיקבר בארון

אני יוצאת מהבית ונועלת עם המפתח - יש לך קעקוע של מנעול כי אתה מחכה לאחת עם המפתח

אני הולכת להצגות של המגמה - לכל תיאטרון שאנחנו הולכים השנה, היינו בו שנה שעברה, ושנה שעברה אתה עדיין היית בתיכון ועכשיו כשאתה לא יוצא יותר להצגות, הכל כל כך חסר טעם.

אני צריכה לסבול אותך יום יום בלית ברירה

אני צריכה לזכור כל יום ולא לשכוח שאתה בחרת לנעול את הלב שלך

הכל מזכיר אותך. הכל.

ובאמת שאין שום דבר שאני יכולה לעשות בנוגע לזה חוץ מלנשום עמוק, להחניק את הדמעות ולהמשיך במהלך היום.

אתה אף פעם לא היית שלי

ומצד שני אני הייתי שלך זמן רב מדי.

אני כבר לא שלך, אבל אני לא אשקר ואגיד שלא חסר לי כן להיות שלך

בין אם זה הדדי או לא.

היא עמדה בגשם, כמעט חסרת אונים היא הייתה.

כמעט, עדיין לא, אבל היא הייתה על הסף.

הטיפות הקפואות התקיפו אותה כסכינים קטנות והיא, בלי שום כח לזוז, ויתרה.

עכשיו הייתה חסרת אונים.

חרדה תקפה אותה, שאולי לעולם לא תצליח להזיז את עצמה ממקומה

וכאב התחיל להעיק עליה.

הלב הכביד עליה.

היא הרגישה איך לאט לאט הלב שלה מתכווץ לנוכח המחשבה שאין לחייה משמעות יותר

איך היא יכולה להמשיך לעמוד שם בגשם ופשוט לאף אחד לא יהיה אכפת

שאם היא תתמוטט לפתע, זה לא יפריע לאף אחד

שאולי אם היא בכל זאת כן תצליח לאגור את הכוחות לזוז, עדיין, אף אחד לא יניד עפעף.

לא באמת עניין אותה מי כן ומי לא.

עניין אותה הוא.

שהוא לא יסתובב לעזור לה כשהיא קורסת כשיחלוף על פניה,

שגם אם הוא כן יסתובב, הוא רק יסתכל עליה

והיא תקרוס, ותמשיך לקרוס

כי כלום לא משנה כבר, כי הכל עכשיו אבוד

כי כלום כבר לא שייך לה אז אין לה באמת למה לצפות בחיים.

היא שקעה במחשבות הכי אפלות שנשמרו עמוק בתוך ראשה ובצורה אינסטנגטיבית היא עצמה שקעה

הלב שלה כבר הצטמק ואי אפשר כבר היה להרגיש אותו

אולי בלחיצה ממש חזקה על בית החזה הייתה מצליחה לקלוט כמה דפיקות פה ושם

אבל אין לזה באמת חשיבות

אם היא תקלוט, לא תקלוט.. בכל מקרה היא תישאר אבודה אז זה לא חשוב

בעצם, כלום כבר לא חשוב.

ידייה מיששו את המדרכה הקרה, תועות בעלטה שהגשם השליט עליה

הכל כאב, מבפנים ומבחוץ

הגשם הגיע כבר למקומות הכי כואבים ולא הרפה

הוא תקף אותה ותקף,

אבל הוא כבר היה נסבל, לנוכח העובדה שבמשך זמן כה ממושך היא שהתה בתוכו

הרי הוא חדר כבר לעצמותיה, שהיא בקושי הצליחה להרגיש את הכאב

רק קור.

קור מקפיא.

היא נשכבה על צידה והתקפלה.

היא חיבקה את רגליה כי זה כל מה שנשאר לחבק.

נשימות מהירות וקצובות, זה כל מה שיכלה להרשות לעצמה בשל הקיפאון

טיפה חמה חצתה את ים הטיפות שזרמו על פניה

ואחריה מפל חמים התווסף לאותו שביל שחצתה אותה טיפה ראשונה

הבכי היה כל כך מעיק והגשם, שהתגבר, הצליף בה ומרוב כאב וקור כבר לא הצליחה לנשום

פתאום אור לבן הפציע מולה.

הוא היה חמים ומזמין שלא יכלה לסרב לו לעולם, גם בשעה יותר טובה שלה

היא הרימה את ידייה לתפוס אותו אבל הוא התרחק ממנה כל פעם

היא נאבקה בגשם הקפוא והדמעות המחניקות

למראה האור הלבן והחמים הכל נראה הרבה יותר קל

אמרה לעצמה שזה לבטח הוא, שבא לקחת אותה איתו

היא ראתה מולה את כל התקופות היפות שלהם

היא ראתה אותו והכל נהיה בסדר.

היא ידעה שהיא לא הולכת לחזוא אף פעם לעולם הקר הזה

ואולי מעבר לאור יחכה לה עולם חדש

אולי שם, הוא יחכה לה ושם הכל יהיה בסדר.

היא עצמה את עינייה בחוזקה ודמיינה את האור משליט את עצמו עליה

חיוך קטן עלה על פניה, ובאותו רגע, נרפו הפנים שלה מרגשות.

אני מנסה, אני מנסה בכל כוחי להאמין שקיים עוד טוב בעולם הזה

ובאמת שכל פעם אני מתאכזבת מחדש.

אנשים ברחובות, במקום לברך אחד את השני בברכת שלום נעימה, מתעלמים בקור מכולם

מדינות, מסתבר, פשוט לא מסוגלות לחיות בשלום. מה נסגר עם זה?

איפה האנושיות אני שואלת

איפה ההקרבה והאצילות והענווה שקראתי עליהם בילדותי?

ככל שמתבגרים העולם נהיה יותר ויותר אפור.

עולם ורוד, כנראה, אפשר לראות רק דרך עיניים של ילד בן 4.