"מה את חושבת, שאת יכולה להפסיק לחמם אותי כי אנחנו יושבים עכשיו?" הוא מחה כששיחררתי ממנו את החיבוק והתיישבנו על הקרקע החצי לחה חצי מלאה בזרדים.

צחקתי קלות ושמתי את הרגליים שלי על שלו תוך היצמדות אינסטנגטיבית לחזה שלו.

דיברנו וצחקנו והתווכחנו והיינו אנחנו. כמו שאנחנו תמיד אנחנו. כמו שאני תמיד לגמרי אני כשאני איתו.

העיר ממעלה הגבעה שישבנו עליה נראתה שלווה מדי, אבל באותה מידה היא נראתה מושלמת, העיר המושלמת לגור בה. הבתים הפרטיים שהשתרעו מולנו בשורות וטורים, מסודרים כשכונה יוקרתית, מיד נתנו את התחושה שזה המקום המושלם לגדל את הילדים

ובאותה מידה היא לא נראתה מצועצעת מדי, בגלל הגבעות מלאות העצים שמיד העלו בך את המחשבה של שבת על האש עם המשפחה, וגם של לילה קיצי של ישיבה עם החברים.

האמת שקיוויתי שהקור המקפיא הזה ייתחלף בבריזה קיצית נעימה, ובמקום לשבת על קרקע לחה לבושה בבגדים עבים וחסרי צורה, הייתי מעדיפה לשבת על דשא קצר לבושה בגופיה עם גב חשוף ומכנסון גבוה.

למרות שכשחושבים על זה, המחשבה על שנינו נמצאים על גבעה בלילה קיצי עם בגדים מינימליים הזכירה לי נשכחות שבאותו רגע היה אסור לי שיחדרו לי לראש.

זה עדיף שהלילה הזה היה חורפי. אני מניחה שהאווירה היא אחרת כשקפוא ואין את הצורך להתפשט.

השיחה התפתחה, לפעמים למצב של ויכוח מכעיס ולפעמים למצב של שתיקה מלווה בחיבוק חזק.

לכאן או לכאן, הוא הציע שנחזור לחברים שלנו. אני מניחה שהוא החליט שנעלמנו ליותר מדי זמן ואולי זה קצת מחשיד.

קמנו תוך כדי ויכוח מתמשך על מה צריכה להיות הציפור הלאומית של ישראל. אני אמרתי שבחרו בדוכיפת למרות שלדעתי היו צריכים לבחור בבולבול כי הוא הציפור הכי מצוייה בישראל, והוא אמר שלדעתו היונה בכלל צריכה להיות הציפור הלאומית שלנו כי היא משמעותית בגלל התנ"ך והכל.

לכל מקרה, ויכוח די חסר טעם. הוא היה יותר ויכוח לשם ויכוח ולא לשם הבהרת נקודה כלשהי.

כשהוא סיכם את הויכוח ב"ניצחתי" ולא היה לי כח לענות לו יותר, הנחתי את הראש שלי על הכתף הגבוהה שלו ועצמתי את העיניים שלי תוך כדי שהרגשתי את הידיים שלו עוטפות אותי וגופו החם נצמד אליי.

"על מה את חושבת?" עלייך. על כמה שבא לי להזיז את הראש שלי בדיוק 10 סנטימטרים אחורה ולקרב את השפתיים שלי לשלך. לשפתיים העבות האלה שלך. על כמה שבא לי להיאבד בתוך הנשיקה שלנו ולשכוח איפה אני. ושאני ארגיש אותך תופס אותי, מחזיק אותי מליפול. ואז, בשובביות הזאת שלך, תחליק את ידייך לאורך גופי וכשתגיע לירכיים תתפוס אותן ותרים אותי. שאני אחבק את גופך עם רגליי ולאט תתיישב על הקרקע כשאני עלייך ותעביר את הידיים שלך על כל הגוף שלי, מעל ומתחת לבגדים ויהיה לנו כל כך חם עד שזה לא יהיה משנה כמה מעלות יש וכמה שהקרקע קרה, כי לא נרגיש את זה. נרגיש רק אחד את השניה, כמו פעם. "על למה הדוכיפת היא הציפור הלאומית שלנו"

הוא צחק והשתחרר מהחיבוק. "בואי" אמר והסתובב לכיוון שממנו באנו כשיד אחת שלו עדיין עלי.

באמת. רק לאחרונה שמתי לב כמה אני שופכת כאן רגשות, ומבחוץ אני מייפה, מסתירה ומכחישה אותם.

הרבה פעמים התחשק לי שהאנשים שאני כותבת עליהם יקראו את הפוסטים שאני כותבת עליהם

אבל כשחושבים על זה, זה כנראה יהיה יותר מדי בשבילם להכיל

כי בין הרגשות שאני כותבת עליהם לבין הרגשות שהם קולטים ממני יש מרחק של שנות אור. מינימום.

שבת שלום