אם הפוסט הזה היה פואטי, הייתי כותבת כמה שלאהוב אותך כואב לי, כמו לתקוע סכין בלב.

הייתי כותבת שאתה כל כך מדהים, כמו הרגע הקטן לפני שהשמש עוברת את קו המשווה ונהיה חושך.

כמה שאני מתגעגעת אלייך, כמו אמא לבנה החייל במלחמה.

אני הייתי כותבת לך שאתה כזה יפה שזה כבר מעציב, כמו להסתכל על קרני השמש שחודרות מבעד לעננים.

הכל הייתי כותבת. כל מה שאי פעם חשבתי עלייך; שאתה יפה, מבפנים ומבחוץ, שאתה כל כך איכפתי ואצילי, שאתה כל כך מתחשב אבל יחד עם זאת, גאה בעצמך. שאתה כזה אתה ושאני כל כך אוהבת את זה.

הייתי כותבת כמה המגע שלך חסר לי, מגע כמו של נוצה נוגעת ברוח. עדין כל כך.

הייתי כותבת כמה המגע שלך חסר לי, מגע כזה עדין ועם זאת, כה תוקפני, כמו תשוקה של ערפד לדם.

למבט שלך.. מלטף את מבטי ומרפרף על כל כולי כאילו הייתי ספר בשבילך.

אתה יודע מה הייתי כותבת?

הייתי כותבת על הכל, כל מה שהרגשתי אלייך וכל מה שאי פעם נראית לי

בין אם זה מדהים ונעלה ובין אם נראית לי נתעב כי מצאתי תמיד סיבות לכעוס עלייך.

אם היית יודע כמה שרק להרגשה הזו של לכעוס עלייך אני מתגעגעת, לא הייתי צריכה לכתוב את כל מה שהייתי כותבת אם הפוסט הזה היה פואטי.

אבל אתה לא יודע, אז הוא לא פואטי.

הוא שואף להיות פואטי, אבל הוא בעצם עוד סתם פוסט על אהבה נכזבת.

אהבה שאף פעם לא באמת התממשה.

בעצם, מין פוסט (מתוך המאות שכבר קיימים) על ילדה שבורת לב

שהתאהבה במישהו שבסופו של דבר השאיר אותה שבורה.

זה פוסט על הזמן שאחרי. אחרי שכבר נפרדנו ואחרי שכבר שברת אותה

זה פוסט על ילדה שהמשיכה הלאה ממך, איפשהו נפלה בדרך, ושכחה איך לחזור אליה

אז היא פשוט חזרה למה שהיא מכירה, לכאב, לצורך האינסופי במי שהיא אוהבת.

כל כך לא בריא.

לא הייתי מאחלת לאף אחת להיות הילדה הזו.