אמר לי בתסכול אבל בהחלטיות בזמן ששנינו שכבנו על המיטה שלי עירומים.

הוא אמר את זה בטון כל כך מיוחד, שלא ידעתי איך להגיב.

זה היה יפה. זה היה שונה מהפעמים האחרות שהוא אמר לי דבר כזה. כאילו עכשיו, הוא היה כל כך קרוב לזה, שהוא יכול כמעט לטעום את זה.

לא

"למה לא? אני כבר הרגשתי את כולךְ"

שתקתי ואחרי כמה שניות עניתי לו "גם אני אותךָ"

"אז למה שלא נשכב?"

"כי לא. כי זה הבתולין שלי."

קמתי כדי להיכנס להתקלח

"ומה איתי? את לא דואגת לי?"

"אתה מוזמן לבוא"

 I can't give you what you think you gave me.

עמדתי שם בקור המרעיד והתעמקתי בדברי האמא השקולה שדיברה על בנה שנפל,

אבל רק כשתם הטקס וכולם נעמדו לשירת התקווה, הגבתי לדבריה.

מרוב השתנקות לא יכולתי לשיר.

החדרתי כמה מילים בין נשימה לנשימה אבל כאב הלב חייב אותי להפסיק ולמחות את הדמעות שהוא העלה.

עמדתי שם והתקשיתי לנשום.

הרגשתי שכף יד דמיונית עוברת דרכי, אוחזת בלב שלי ומוחצת אותו בכל כוחה.

חשבתי על האנשים שצריכים לחוות כל יום את מה שאני חוויתי בערב הקצר הזה.

צפירה, קריאת יזכור, תפילת אל מלא רחמים, נאומים, שירים, המנון.

ההרגשה במשך הערב הזה היא דפוס שדי חוזר על עצמו כל יום זיכרון, לפחות בשבילי,

אבל באותו הרגע, חשבתי שבשביל האישה ההיא ועוד הרבה הרבה אחרים

זהו דפוס שלא נפסק. שחוזר על עצמו כל בוקר מחדש.

לא מגיע לאף אחד סבל כזה.

אבל לצערי הרב הוא קיים. אצל יותר מדי אנשים.

איך נפלו גיבורים

ת.נ.צ.ב.ה

באמת שזו ההרגשה.

כאילו אתה כן רוצה לנשק אותי אבל אתה לא מוכן להודות בזה.

אתה מסתכל עלי וכשאני מסתכלת עלייך אתה מפנה את המבט שלך.

בוא נתחיל מזה - למה אתה בכלל מסתכל עלי?

למה אתה בקושי מדבר איתי?

ולמה כשאתה כן מדבר איתי אתה לא יכול שלא לעקוץ אותי ולהתחכם כל דקה?

למה אנחנו לא יכולים לחזור להיות כמו פעם?

לא משנה איזה פעם.

לא אכפת לי אם זה פעם כשהיינו ביחד או פעם כשהיינו ידידים או פעם כשלא דיברנו בכלל.

אבל זה? המצב הזה? אני לא רוצה להיות בו.

לא משנה מה הוא.

אתה מבין? אתה מבין שאני פשוט לא מבינה כלום?

אתה מצד אחד מתייחס אלי כמו אל ידידה,

ומצד שני אני מקבלת ממך יחס קר והרבה הרבה עקיצות.

מה אתה רוצה שאני אבין ממך?

לפעמים אני חושבת שמפריע לך שאנחנו לא ביחד

ולפעמים אני חושבת שפשוט נורא נורא לא אכפת לך.

בא לי להצמיד אותך לאיזשהו קיר ולנשק אותך

אבל משחקי הכבוד בינינו והקרירות המעיקה הזאת שלך פשוט לא מאפשרים לי.

אתה חסר לי וזה פשוט מתסכל נורא.

בעיקר בגלל שזה מרגיש שאני ממש לא לך

וגם בגלל שזה מגרש ביתי ואני נורא אוהבת את הסצנה הזאת.