כמה התרסקויות היו לי בחודשים האחרונים
שאלתי שוב ושוב על הבטן,
פענחתי והפכתי ועברתי תהליכים
ולא ראיתי את הנפילות
לא ראיתי כמה פחד יש בי
להיות פחות מהציפיות, לא להיות מושלמת
להיות כמעט טובה
להיות עצובה, או עצבנית, או מתוסכלת
להיות השלם שלי
לא רק השמחה, לא רק האופטימית. כל המעגל של יין ויאנג. גם השחור.
גם הבור העמוק הזה, שבתוכי, פעור ואורב לי
בכל פינה, מחכה
ואני כל פעם מועדת, רואה אותו, נבהלת ומכסה.
זה לא יעלים אותו, לא באמת.
אז
אז לעמוד מולו, לשחרר מפרקים, ולהתגלגל פנימה בהתמסרות.
כל כך מפחיד,
ואשכרה דורש אימון
אבל היי,
יש לי אהבה, אהבה נקייה ולא מסובכת,
אהבה שמלווה אותי מבפנים ומבחוץ,
שמקבל אותי עם הבור הזה, נקי, בזרועות פתוחות, בלי שיפוט
שמוכן לדחוף אותי לבור גם אם צריך, ולראות אותי נחבלת שוב ושוב עד שאלמד לקבל את הערסול והכרבול שבו...
ואני רואה את מעגל החיים שלי, איך התמודדתי בדיוק עם אותם דברים לפני אי אלו שנים...
איך הכל חוזר, וחוזר יפה כל כך
איך גדלתי, ואיך אני בדיוק אותה אחת.
בטוח אם אחפש מספיק אמצא בבלוג הזה משהו מאד דומה לפני איזה 6 שנים.
אחוץ מהמשפטים שמסכמים את הפוסט הזה, ההבנה שאתה אני צומחת מכל זה-
איזה כיף לחיות.
תודה