רגע של שלמות מוחלטת עם העולם, הבנה של הקיום, והזמן שלא קיים.

עבר הווה ועתיד הם הוויה, נסיעה של 20 שעות היא דקה, שבוע איתו זה שנה.

מפזרת מלא אהבה, והכל מסתדר מאליו בחזרה.

העולם, מדוייק כהרגלו, מחייך וזורח עליי ואלינו, כמו שתמיד היה.

ורגע אחר מוצפת פחדים, רוצה להכיל, לפצות, והופ -

עוד צעד אחד את בבור בתנוחת עובר, בוכה וממררת על מה שעבר,

חוזרת ללופ ישן ומוכר, שנדחק ונסגר עד שכבר נהיה מאוחר, בו אני אשמה ורעה וחסרת צלם ומניפו- 

ודי כבר!

לא- את לא.

את תהיי רק אם תסכימי. 

להיות המראה - של מי שמולך

להיות מרצה- מי שיצפו ממך

את תבחרי אם לתת שישאבו אותך 

את תזכרי - שיש לך זכות לא. 

יש לך זכות לאהוב את עצמך, עם כל הטעויות.

יש לך זכות להינות מהעולם והאהבה שאת מקבלת-

זה לא עניין של מגיע, או לקחת, או אגו-

ברגע שאת שם, שאת רואה, שאת מחייכת לעולם

הוא רק מחייך טבעית חזרה.

ואהבת. 

אז יום אחרון בהודו.

לאמא הודו שלי, לחוויה שעברתי

קוראים לו  
"באתי ממך"

אני רועדת מבפנים ודומעת ונמנעת כי אני רק רוצה להיות פה ולא לחשוב על איפה ומה יקרה מחר