נראה לי השנה שכתבתי בה הכי פחות פה,

סך הכל חיובי- זה כי אין לי מחשב(:

תהליכים טובים קורים, חבר שדיברתי איתו היום אמר לי שנראה לו שיש לי חומר לכתיבה, אז הנה זה בא-

גיליתי נקודה עדינה- שבין הכניסה ליציאה

גיליתי שאני אף פעם לא עומדת בדלת, 

אף פעם לא עוצרת במים הקרים, נושמת לחשש

כמעט ולא עוצרת לראות את התגובה האמיתית שלי

להסתכל לפחד, אפילו של רגע, ממש לתוך העיינים

ולחדור דרכו

לא לדלג בחינניות מעליו לריקוד מופלא

לא לעצום עייניים ולפתוח רגע אחרי הפנייה החדה

לא רק הבטחון שבסוף הכל יהיה בסדר

הידיעה שכל רגע הוא בסדר, גם הרגע הזה, והשניה שאחריו, והשניה שאחריו

ופתאום הפחד לא מורגש והדריכות כבר לא בגוף

אני כל כך בתוכה שהכל פתוח

שהכל חי וזוהר ומלא צבע

וכל רגע הוא ברכה, 

וכל תנועה היא ריקוד,

וברוך הבא

וברוך ההולך

וברוך הנמצא

וברוך השב

והכל במקצב

פנימה והחוצה

והכל עכשיו.

ואני מוצפת הודיה

ואין אני ואין אתה

ואין גבולות ואין גוף

רק אור ותודה.