יאי, חופש.
הלימודים כ'כ מעייפים, וזה לא שאני גם עושה משהו כן?
אני כל כך עייפה, אני תמיד עייפה, זה כ'כ מעצבן.
רציתי להשקיע השנה, רציתי לשפר, רציתי לחזור להיות כמו קודם.
אבל עכשיו ההבטחות נראות כ'כ שחוקות ורחוקות ואין לי כוח לזה יותר.
אני מבלה את הימים שלי בלהות בקירות, בגלל שאף אחד אחר לא מעניין אותי.
אני שוב באיזור האפור המסריח הזה, בין לעשות ללא לעשות, בין אושר לדיכאון.
יאי, חופש.הלימודים כ'כ מעייפים, וזה לא שאני גם עושה משהו כן?
אני כל כך עייפה, אני תמיד עייפה, זה כ'כ מעצבן.
רציתי להשקיע השנה, רציתי לשפר, רציתי לחזור להיות כמו קודם.
אבל עכשיו ההבטחות נראות כ'כ שחוקות ורחוקות ואין לי כוח לזה יותר.
אני מבלה את הימים שלי בלהות בקירות, בגלל שאף אחד ושומדבר אחר לא מעניין אותי.
אני שוב באיזור האפור המסריח הזה, בין לעשות ללא לעשות, בין אושר לדיכאון.
אני צוחקת, אני מדברת, אני מתפקדת, אבל אני מרגישה כאילו מבפנים כל המערכת שלי דפוקה.
ומתי שאני לא באיזור האפור המסריח, אני במצבי רוח קיצוניים.
או שאני שמחה במידה לא הגיונית, עושה שטויות, מחייכת כאילו אין מחר, או שאני בוכה משטויות.
האמת, אם זה היה תלוי בי, הייתי נסגרת בבית עד סוף החיים.
הייתי רוצה לנתק קשר ולהיות לבד כל הזמן.
אבל להיות עם עצמי זה הדבר שהכי מפחיד אותי.
מחר אני רואה את כריסושלי ואת מורן ואת שתיהן לא ראיתי כ'כ הרבה זמן ואני כ'כ מתגעגעת.
אני מתה לראות אותן, הדבר היחיד שמדאיג אותי הוא שאחרי שהן ילכו אני ארגיש בודדה וריקנית.
הלוואי ויכולתי לקחת אותן איתי הביתה.
אני אוהבת אתכן יותר משאפשר לתאר ♥
בבלוג זה
בכל הבלוגים
