המפלצת היא האישה שילדה אותי. זה לא מיידי בשבילי לחשוב עליה כעל אמא שלי, למרות שעובדתית, היא גידלה אותי. חייה היו קשים, אין כל ספק בזה. אך חיים קשים הם לא תירוץ לפגיעה שפגעה בי ולמרורים שהאכילה אותי בילדותי. היא אישה קשה מאוד ומלאת מרירות.

המפלצת נולדה באירופה בימיה הראשונים של מלחמת העולם השנייה. בדרך נס הצליחה המשפחה לברוח למדינה, שלא היתה מעורבת במלחמה, וכך ניצלו חייה יחד עם סבי וסבתי. כשהייתה בת עשר לערך, אז כבר במדינת ישראל הצעירה, עזב אביה את המשפחה, והיות ואמה – סבתי, נאלצה לעבוד, נפל עליה נטל גידול אחותה הקטנה. חייה של אם חד-הורית באותם ימים היו קשים לעין ארוך מאשר כיום, כשגם אינם קלים כלל ועיקר. כך, לאחר שנים בודדות בלבד בבית הספר היסודי נאלצה לעזוב את הלימודים, למרות שללא כל ספק הפכה לאישה אינטליגנטית, שיודעת קרוא וכתוב בשפות רבות ובעלת אופקים נרחבים למרות היעדרה של דיפלומה רשמית מסוג כלשהו. בהגיעה לגיל 18 לערך נישאה לפוריטני, וילדה לו שלושה ילדים – אחותי, אחי ז"ל ואני.

במהלך שנות נישואיהם, ידעו המפלצת והפוריטני עליות ומורדות רבים. לפני שהולידו אותי ידעו תקופה יחסית טובה, ובעיתוי ה"מושלם", לאחר שעברה הריון מחוץ לרחם, שכמעט סיים את חייה, עם סוף מלחמת יום הכיפורים, הרתה אותי.

בהגיעי לגיל 5 עלו יחסיהם על שרטון באופן סופי. אני עדיין זוכר את המריבה הנוראית ההיא, שבה זרקה המפלצת את הפוריטני מהבית. הפוריטני, לאחר שנים רבות של סבל, החזיר לה באותו מטבע: במשך שנים רבות החזיק בה כמסורבת גט. (היא החזירה לו מאוחר יותר, בכך שפשטה את עורו בסופו של דבר, לא צריך לדאוג לה יותר מדי). באותה תקופה אחותי הייתה כבר אחרי צבא, ואחי – בבית ספר תיכון. המפלצת עצמה, שכל השנים היתה עקרת בית, נאלצה לצאת לעבוד.

בערך בגיל זה התחילה המפלצת להפעיל עליי אלימות פיסית ומילולית בצורה חסרת כל הצדקה. כל אלימות היא חסרת הצדקה, אך הייתי ילד טוב וממושמע, תלמיד טוב בבית הספר, עם בעיות מסויימות, כמו כל אחד, ילד או מבוגר, אך כאן מעולם לא היה אלמנט של התגרות. דוגמאות? הערתי את המפלצת משנת הצהריים? מכות. "גמרתי" את המים החמים בדוד, למרות שהיה צריך להדליק אותו שוב כדי שיהיו מספיק גם בשביל המפלצת? מכות. לא סידרתי את החדר? מכות. העזתי לבכות אחרי שחטפתי מכות? עוד מכות! המכות לווו בקללות בשפות זרות: אימבסיל (הייתי ילד מחונן), פרזיט (ילד? פרזיט? נו באמת) ועוד כהנה וכהנה. המפלצת, אגב, היתה ללא ספק מודעת, שצורת התנהגות זו אינה מקובלת. מחוץ לבית תמיד היתה מתנהגת ללא יוצא מן הכלל ללא רבב ובנופת צופים.

כל שנות ילדותי הסיתה אותי המפלצת נגד אחרים. נגד הפוריטני, בטענות שהוא לא משלם לה מזונות בזמן (כי באמת לא היה לו כסף, הוא חי בעוני נורא בעצמו), ולפעמים היתה אף מונעת ממני לראות אותו בסופי שבוע בתירוץ הזה. סופי שבוע אלה היו העוגן היחיד של חיים נורמטיביים שעדיין נשאר לי, אותם ביליתי עם בני משפחתו של אבי, שגם מהם, כמובן, סלדה. נגד סבתי – אמה, שהיא אישה נוראית, שבמקום לטפל בילדות שלה, הלכה "לבלות עם גברים". ונגד היקום כולו. לפחות בנוגע לפוריטני, היא אפילו הצליחה: בגיל ההתבגרות מאסתי בבילוי זמן איתו, והפכתי להיות כלפיו די בלתי נסבל. חלק בכך קשור ככל הנראה לגיל ההתבגרות עצמו, וחלק לא מבוטל כלל – לה. בנוגע לסבתי זה פעל פחות טוב: אהבתי אותה אהבה עזה, וזאת למרות שהמפלצת דאגה לוודא שניפגש מעט ככל הניתן. היתה לי תמונת פספורט ישנה של סבתא, שברגעי הכאב הרבים הבטתי בה, וייחלתי להיות איתה. סבתא היתה שולחת לי מדי שנה ליום הולדתי כרטיס ברכה עם ברכה אישית שכתבה באנגלית ועם המחאת דואר צנועה. המפלצת היתה רואה זאת, ומיד מסננת עד כמה "האישה הזאת", שמתקיימת רק מקצבת זקנה, קמצנית. את ההמחאות פדיתי, אבל הכרטיסים נשארו איתי עד היום. סבתא לא ידעה קרוא וכתוב בעברית, לכן הכרטיסים לא תמיד התאימו ליום הולדת, אבל תמיד הרימו את רוחי.

כבר בהיותי ילד, הבנתי שמשהו לא בסדר אצל המפלצת. המכות שקיבלתי, כאמור, לא הגיעו כתגובה למעשי משובה, אלא כמשהו בלתי צפוי לחלוטין, שאף פעם אי אפשר לצפות מהיכן בדיוק יגיע, אלא רק שיגיע, וזאת על בסיס יומיומי. הרגע המכונן כל יום היה הרגע בו המפלצת חזרה מהעבודה, ואף פעם אי היה אפשר לדעת באיזה מצב רוח תהיה. שנות ילדותי עברו עליי ברצון להיות כבר מבוגר, לגדול מהר, על מנת לחמוק מאחיזתה. הסיוט הגדול ביותר שלי היה כשהגיע הקיץ, והמפלצת לקחה חופשה מעבודתה, לא פחות ולא יותר, אלא כדי להיות אתי! אני דווקא הערכתי מאוד את הימים הארוכים האלה בחופשות, שבהם היא כן עבדה, בהם יכולתי לטייל בשדות ליד הבית שגרנו בו בפרברי תל אביב, שהיום כבר כוסו בבטון, כאמור, עד לשעה שש בערב לערך. אי שם בהגיעי לגיל ההתבגרות הבינה, כנראה, המפלצת, שעדיף לה להפסיק להתנהג בי כבשק החבטות הפרטי שלה, ככל הנראה, פשוט כי כבר פחדה שאחזיר לה. משבגרתי, הבנתי, שגם אחותי ואחי חוו חוויות אלימות דומות.

לא רק אלימות, המפלצת העבירה אותי עוני מחפיר. הבית שבו גרנו היה במצב רעוע מאוד, ודרש שיפוץ. לצורך כך התפטרה המפלצת, שכבר לא היתה נערה צעירה, מעבודתה בשירות המדינה, כדי להשתמש בכסף בקרן פיצויי הפיטורין כדי לשפץ את הבית. במשך שנים רבות נעלמה היציבות הכלכלית המינימלית בבית. המפלצת היתה מובטלת במשך תקופות ארוכות לסירוגין, שהרי מי ייקח לעבודה אישה מבוגרת. גם היום ישנה אפלייה גילנית לגבי אנשים מבוגרים, ובטח שכלפי נשים, ועל אחת כמה וכמה שהיתה כזו באותה תקופה, לפני שנות דור, אפילו יותר מאשר כיום, לא כל שכן כשהיה מדובר באם חד הורית. במשך תקופות ארוכות כל שהיה לאכול בבית היה לחם וגבינה, ולנוכח החובות הגדולים לעירייה, נותק מספר פעמים זרם המים בבית. בתקופה יותר מאוחרת, לאחר שהמצב הכלכלי התייצב שוב, שוב בחרה המפלצת לעזוב את עבודתה לטובת הקמת עסק עצמאי. גורלי שוב לא שפר עליי. לא רק שהמפלצת היתה כל הזמן בבית שוב, העסק הרוויח סכומים זעומים, והעוני חזר לבית.

בעיצומו של גיל ההתבגרות הגעתי למסקנה, כי אני נמשך מינית דווקא לגברים ולא לנשים. קניתי מהאגודה ספר בשם "לאהוב הומוסקסואל" – ספר, שאמור להיות כזה שנותנים למי שאוהבים כשיוצאים מהארון, כדי להסביר מהו סגנון החיים ההומוסקסואלי. הספר שכן לו במדף הספרים שלי, אפילו לא מוחבא, כי המפלצת הכירה בכך, שחדרי הוא השטח שלי (אם כי הזכירה כביכול בבדיחות הדעת, שהחדר הוא לא שלי אלא שלה, ושמגיע לה שכר דירה עבורו כדי שיהיה שלי – גם זה סוג של אלימות, לדעתי). בהיותי בגיל 15 נעדרתי מהבית לשבוע, והמפלצת ניצלה את ההיעדרות על מנת לחטט בכל מה שהיה בחדר, והספר נמצא. בחזרי הביתה, שאלה אותי אם אני הומו, ומשהגיעה התשובה "כן", לא פצתה את פיה במשך שבועיים. בהמשך התחילה אפילו ללכת למפגשי "תהל"ה".

לאחר סיום בי"ס תיכון הלכתי ללמוד בעתודה. אז התרחש הריב הגדול. בצהרי יום שישי אחד, לאחר בחינה סופית בקורס כלשהו, חזרתי מהאוניברסיטה המרוחקת הביתה. בבית לא היה כמעט כל אוכל. לבסוף מצאה המפלצת מספיק תפוחי אדמה בשביל פירה, ושאלה אותי אם אני רוצה שהיא תכין לי, והיא בעצמה תאכל משהו אחר. היא קילפה את תפוחי האדמה ושמה אותם לבישול בסיר. תמיד אהבתי אוכל מלוח, ומתוך ידיעה, שהיא לא תאכל מהפירה, הוספתי למי הבישול מלח. משהתבשלו, טעמה מהם המפלצת, וגילתה זאת. זה היה טריגר להתפרצות היסטרית של צעקות וקללות, כשהשיא הגיע בדמות "הלוואי שלא הייתי יולדת אותך". לאחר שנים של סבל צרוף, לקחתי את התיק שאיתו באתי מהאוניברסיטה, שעדיין לא פתחתי, דחפתי לתוכו את ככל שיכולתי רק לדחוף מהחפצים בחדרי, לקחתי אותו והלכתי. התקשרתי לפוריטני מטלפון ציבורי, ואמרתי לו בבכי: "אבא, רבתי עם אמא. אפשר לבוא אליך?", ועברתי לדירתו כביתי הקבוע. הנתק מהמפלצת נמשך מספר שנים.

לאחר שירות צבאי המשכתי את לימודיי, אחרי שהפסקתי את לימודי העתודה באמצע מפאת חוסר יכולת כלכלית להמשיך בלימודים אלה ללא עזרת הוריי. במהלך תקופה זו התגרשו סוף סוף הוריי, והמפלצת עברה לגור בעיר בפריפריה הצפונית, בעזבה את חייה הקודמים במטרופולין הגדול מאחור. היא קיבלה חלק גדול בהרבה מזה של הפוריטני לאחר שמכרו את ביתם המשותף. חלק קטן שימש אותה לקניית הדירה החדשה, ואילו את כל השאר בזבזה: על נסיעה למזרח הרחוק, על רשיון נהיגה שלא היה לה קודם לכן וכמובן מכונית, וזאת בלי לחשוב על העלויות הקבועות, ובטח על עוד דברים, שאינני מודע להם כלל ועיקר (ואולי עדיף שכך). ובחזרה לנושא, ערב אחד התכוונתי להתקשר לנמר, חברי מבי"ס התיכון. מספר הטלפון של נמר התחיל באותן ספרות כמו זה של הבית בו גרתי עם המפלצת (וגם היה יחסית קרוב גיאוגרפית). מכוחו של הרגל רב שנים, במקום לחייג לנמר, חייגתי ל"ביתי". המפלצת ענתה, וכיוון שברגע הראשון לא הבנתי מה בדיוק קרה, לא ניתקתי מיד, ושוחחנו. כך התחדש הקשר לתקופה מסויימת. זה היה סמוך מאוד לעזיבתה את בית ילדותי לביתה החדש.

לאחר תקופה נוספת, בה הקשר היה תלוי על בלי מה, הזמינה אותי המפלצת לבלות בביתה החדש במשך סוף השבוע. זה היה בתקופת חופשת הקיץ. בלומדי מקצוע מבוקש יחסית ובעל עבודה במשרה חלקית (שהפכה למלאה במהלך חופשת הסמסטר), היו לי כמה משכורות חדשיות לא מבוטלות כלל, אותן חסכתי לצורך תשלום שכר לימוד ושכר דירה במהלך שנת הלימודים, שבה אעבוד פחות שעות. כאן עשיתי טעות קריטית: במהלך הזמן עם המפלצת, חשפתי בפניה פרט זה. המפלצת, כך מתברר, אצה-רצה לה למנהל הבנק שלה כדי לברר אם אוכל לערוב לה לאיזו הלוואה, שהצורך בה לא היה ברור לי כלל (שלא לומר – מיותר לגמרי). לאחר שנאמר לה, שהסכומים יפים, ברוב חוצפתה ביקשה ממני אכן לערוב לה להלוואה בסכומים, שגם היום, יותר מ-10 שנים אחרי המקרה, אין לי בחשבון הבנק. היא כנראה שכחה לספר למנהל הבנק, שאני סטודנט ועובד במשרה חלקית, ושזו אינה המשכורת הקבועה שלי, וכמובן לא טרחה כלל לחשוב, מה יהא גורלי אם לא תוכל לפרוע את ההלוואה. לאור ההרפתקנות הכלכלית שלה בעבר, סירבתי לכך, והקשר נותק שוב, ומאז לא חודש.

אני חושב שהמפלצת הגדישה את הסאה בלווייתה של סבתי. סבתי, שעד גיל 90 כמעט היתה צלולה, איבדה את "זה" בסופו של דבר, ודודתי, אחותה הקטנה של המפלצת, טיפלה בה וסעדה אותה עד יומה האחרון. ביום שנפטרה, התקשרה דודתי למפלצת, ואמרה לה, שאמה נפטרה. המפלצת לא טרחה להגיע ללוויה. וטוב שכך – היא היתה רואה אותי מתייפח על קברה של סבתי הקטנה, שהיתה יקרה לי מאוד – האדם כמעט היחיד במשפחה שעוד אהבתי, כמו שאף פעם לא אבכה על קברה.

הקדמה קצרה
אז קודם כל, אני רווק. שאצי, אהובי האחרון, גרמני שפגשתי בארץ, זרק אותי לפני קצת יותר משנה. אהבתי אותו מאוד, אבל כנראה זה לא הספיק. המרחק נתן את אותותיו באהבתו אליי, וכל פעם שבאתי לבקרו בעיר הקודש ברלין, הרגשתי שהוא מתרחק ממני יותר. אבל שאצי הוא לא הנושא  המרכזי כרגע.

רובד נוסף בסיפור הוא ברוש, שותפי-לשעבר-והחבר-הכי-טוב-שלי-בעבר-ובהווה, שמתוקף התואר הארוך לפחות כמו שם משפחתו, בחר לו לעקור מהארץ בערך באותה תקופה, ולא זאת בלבד, אלא, לא פחות ולא יותר, לעיה"ק. טוב, אז עדיין יש סיבות לבוא לבקר בעיר באופן תדיר, ותמיד יש עבורי מיטה פנוייה בדירתו של ברוש. ברוש ואני שומרים על קשר הדוק באמצעות מסנג'ר, סקייפ ו-SMS. האפשרויות הגלומות בעולם המודרני פשוט בלתי מוגבלות. לפני מספר חדשים ביקרתי את ברוש, וכשחזרתי לישראל, לא הפסקתי לבכות במשך מספר ימים, בלי סיבה מיוחדת ממש – קצת געגועים לברוש, קצת געגועים לשאצי, וגם קצת בגלל שאני לא שם אלא כאן.

סיפור המעשה
בכל אופן, מאז ועד היום אני טובע בביצת הבשר הוורודה, הידועה גם בשם "אטרף דייטינג". ובכל זאת, אני מאמין, שהבעייה לא במדיום עצמו, שהוא ניטראלי (ועם באגים מעצבנים), אלא באנשים המשתמשים בו. אין סיבה אמיתית, שהביצה הגאה הכל כך נוראית תהיה שונה כשהיא עוברת מהעולם האמיתי לזה הווירטואלי, או פחות ביצתית (או גם פחות וורודה).

תרבות השיח בביצה הווירטואלית לא הכי נעימה מכמה סיבות. אחת העיקריות שבהן, היא שאנשים פשוט לא טורחים לענות. לפני שהכרתי את שאצי, הייתי במעין שיא מבחינת מראה חיצוני, שחשוב מאוד לגברברים השווים במטרופולין ת"א. באופן כללי, אני די נאה (ולא רק המפלצת אומרת) אם כי לא "חתיך", אך נוטה לעגלגלות. בתקופה ההיא הייתי בשיא הרזון בשנים האחרונות. יחד עם זאת, היה קשה מאוד למצוא אנשים שמחפשים משהו מעבר לסטוצים. אז, כמו גם כיום, כל מי שאני יזמתי פנייה אליו, לא ענה לי. בד"כ אפילו לא לקונית – פשוט התעלמות מוחלטת. לכן, קפצתי על שאצי למרות המרחק בן אלפי הקילומטרים בין המטרופולין לברלין.

במשך תקופה זו של חיפושים, אני מוצא את עצמי מתחבר לעולם ההיכרויות הווירטואלי שעות רבות ביום, בכמעין אובססיה. יום אחד, במהלך בהייה סטנדרטית וחסרת תוחלת כרגיל בגברברים שלא טורחים לענות, עלתה בראשי מחשבה, מסוג שונה: אוף, כל כך משעמם. אולי אני אחשמל את עצמי? לפחות כך יקרה משהו מעניין. אולי אני אגיע לבית חולים, ואקבל קצת תשומת לב, ואפילו יותר טוב – אולי כבר לא יהיה צריך להגיע לבית החולים, אלא הישר לבית הקברות! יום לאחר מכן חיפשתי באתר של קופ"ח פסיכיאטר, וקבעתי תור. זו היתה רק ההקדמה.

מ' הוא ככל הנראה בחור טוב, וגם די נאה, לפחות לטעמי. אפילו ברוש אומר כך, אחרי שפגש אותו מספר פעמים בעבר. הוא עובד בחברת התעופה הלאומית בתור דייל, שעושה רושם, שרובם ככולם של הדיילים הגברים בה הם חלק מהביצה. גם למ' פניתי לפני מספר שנים, והתאריך אפילו תועד במערכת התזכורות שבמערכת.

עברו-חלפו להן כ-5 שנים מאז שפניתי אליו, ומ' מחפש קשר רציני, ואף כותב זאת בצ'אט הוורוד שבמערכת באופן תדיר. מבחינת העדפות במיטה אנחנו מתאימים (כלומר, איך לומר בצורה לא בוטה, יחד אנחנו שקע ותקע). החלטתי לפנות למ'. מ' דווקא ענה, אם כי בצורה קצת לאקונית, והיה צריך למשוך אותו בלשון בשביל להבין מה דעתו על היכרות בינינו. בסופו של דבר הסתבר, שאני ככל הנראה לא לטעמו. ככל הנראה, כי בסופו של דבר הוא נעלם.

במהלך כל אותו יום, כמו בכל יום, צ'וטטתי עם חברי הקרוב ז'ניה, שעם עזיבתו של ברוש הפך להיות חברי הטוב ביותר, שגם גר בארץ. נושאי השיחה מאוד מגוונים: הגברברים בביצה, הגברברים בביצה, ולפעמים גם קצת – כן, ניחשתם נכון – הגברברים בביצה! וכמובן, אין דרך טובה יותר להעביר את הזמן בעבודה מאשר לצ'וטט, הרי בשביל זה משלמים לנו כסף. ז'ניה קיבל דיווחים בזמן אמת לגבי מ'. לאחר סוף יום העבודה הלכתי לשיעור ספינינג במכון הכושר עם חבר אחר, וגם לו סיפרתי את סיפורו של מ', אשר היה עדיין בעיצומו. השיעור ככל הנראה לא היה הדבר הנכון בזמן הנכון, ולאחריו התחלתי להרגיש רע ולבכות. בכיתי כל כך, שלא הצלחתי לישון טוב באותו לילה. למרות זאת הלכתי לעבודה למחרת היום. ראיתי את האנשים שעובדים איתי, וחרקתי שיניים בכוח. ישבתי במקום שלי באופן ספייס, והרגשתי מחנק. שיאו של היום היה רגע מסויים, שבו היתה לי תמונה חדה וברורה מאוד של עצמי, משליך את עצמי מגרם מדרגות החירום של הקומה (הלא נמוכה) הישר אל רצפת הבטון שלמטה. מדובר במוות בטוח. בסופו של דבר אמרתי לבוס שלי, החופר, שאני לא מרגיש טוב, וחזרתי הביתה.

בבית הבכי התפרץ. עם שוך גל בכי אחד, התקשרתי לז'ניה, שיצא מיד מביתו עם כדור קלונקס, אשר לדבריו, היא תרופת פלא. במקביל, שלחתי לברוש SMS, וביקשתי ממנו שייצור איתי קשר בהקדם האפשרי. הוא ענה מיד ב-SMS חוזר, שיתקשר אליי תוך כשעה. עד שהגיע ז'ניה, כ-20 דקות לאחר מכן, כבר נרגעתי קצת, אך מקץ זמן קצר התקשר ברוש, וכשסיפרתי לו את סיפור המעשה, התחלתי לבכות שוב, והפעם לקח זמן רב יותר לבכי להירגע.

לאחר שנרגעתי שוב, בלעתי את כדור הקלונקס. לאחר כחצי שעה הרגשתי יותר רגוע ורדום למדי. ז'ניה פנה לביתו, ואני – למיטתי, וכל זאת בשעות אחה"צ. נכנסתי למיטה ונרדמתי מיד. התעוררתי בשעת לילה מאוחרת, כיוונתי את השעון המעורר למחרת היום, וחזרתי לישון. למחרת היום התעוררתי רגוע.

אירוע זה, שקרה כשבוע לאחר אירוע החשמול העצמי, רק חיזק בי את הצורך בתור שקבעתי לפסיכיאטר, וחיכיתי בכליון עיניים ליום לביקור. תיארתי בפניו את האירוע, ויצאתי עם מרשם לתרופה ממשפחת ה-SSRI, כמו פרוזאק, אחותה המוכרת יותר, שהחומר הפעיל בה הוא sertraline. זו מעין תרופת קסם! עוד על התרופה ומה שהיא עושה - בהמשך.


הערה: אין ולו שם אמיתי אחד בקטע, במידה ותהיתם.
הערה נוספת: למ', כמובן, אין כל אחריות לאירוע, ואינני שומר לו כל טינה.