הקדמה קצרה
אז קודם כל, אני רווק. שאצי, אהובי האחרון, גרמני שפגשתי בארץ, זרק אותי
לפני קצת יותר משנה. אהבתי אותו מאוד, אבל כנראה זה לא הספיק. המרחק נתן
את אותותיו באהבתו אליי, וכל פעם שבאתי לבקרו בעיר הקודש ברלין, הרגשתי
שהוא מתרחק ממני יותר. אבל שאצי הוא לא הנושא המרכזי כרגע.
רובד נוסף בסיפור הוא ברוש, שותפי-לשעבר-והחבר-הכי-טוב-שלי-בעבר-ובהווה,
שמתוקף התואר הארוך לפחות כמו שם משפחתו, בחר לו לעקור מהארץ בערך באותה
תקופה, ולא זאת בלבד, אלא, לא פחות ולא יותר, לעיה"ק. טוב, אז עדיין יש
סיבות לבוא לבקר בעיר באופן תדיר, ותמיד יש עבורי מיטה פנוייה בדירתו של
ברוש. ברוש ואני שומרים על קשר הדוק באמצעות מסנג'ר, סקייפ ו-SMS.
האפשרויות הגלומות בעולם המודרני פשוט בלתי מוגבלות. לפני מספר חדשים
ביקרתי את ברוש, וכשחזרתי לישראל, לא הפסקתי לבכות במשך מספר ימים, בלי
סיבה מיוחדת ממש – קצת געגועים לברוש, קצת געגועים לשאצי, וגם קצת בגלל
שאני לא שם אלא כאן.
סיפור המעשה
בכל אופן, מאז ועד היום אני טובע בביצת הבשר הוורודה, הידועה גם בשם
"אטרף דייטינג".
ובכל זאת, אני מאמין, שהבעייה לא במדיום עצמו, שהוא ניטראלי (ועם באגים
מעצבנים), אלא באנשים המשתמשים בו. אין סיבה אמיתית, שהביצה הגאה הכל כך
נוראית תהיה שונה כשהיא עוברת מהעולם האמיתי לזה הווירטואלי, או פחות
ביצתית (או גם פחות וורודה).
תרבות השיח בביצה הווירטואלית לא הכי נעימה מכמה סיבות. אחת העיקריות
שבהן, היא שאנשים פשוט לא טורחים לענות. לפני שהכרתי את שאצי, הייתי במעין
שיא מבחינת מראה חיצוני, שחשוב מאוד לגברברים השווים במטרופולין ת"א.
באופן כללי, אני די נאה (ולא רק המפלצת אומרת) אם כי לא "חתיך", אך נוטה
לעגלגלות. בתקופה ההיא הייתי בשיא הרזון בשנים האחרונות. יחד עם זאת, היה
קשה מאוד למצוא אנשים שמחפשים משהו מעבר לסטוצים. אז, כמו גם כיום, כל מי
שאני יזמתי פנייה אליו, לא ענה לי. בד"כ אפילו לא לקונית – פשוט התעלמות
מוחלטת. לכן, קפצתי על שאצי למרות המרחק בן אלפי הקילומטרים בין
המטרופולין לברלין.
במשך תקופה זו של חיפושים, אני מוצא את עצמי מתחבר לעולם ההיכרויות
הווירטואלי שעות רבות ביום, בכמעין אובססיה. יום אחד, במהלך בהייה
סטנדרטית וחסרת תוחלת כרגיל בגברברים שלא טורחים לענות, עלתה בראשי מחשבה,
מסוג שונה: אוף, כל כך משעמם. אולי אני אחשמל את עצמי? לפחות כך יקרה משהו
מעניין. אולי אני אגיע לבית חולים, ואקבל קצת תשומת לב, ואפילו יותר טוב –
אולי כבר לא יהיה צריך להגיע לבית החולים, אלא הישר לבית הקברות! יום לאחר
מכן חיפשתי באתר של קופ"ח פסיכיאטר, וקבעתי תור. זו היתה רק ההקדמה.
מ' הוא ככל הנראה בחור טוב, וגם די נאה, לפחות לטעמי. אפילו ברוש אומר כך, אחרי שפגש אותו מספר פעמים בעבר. הוא עובד ב
חברת התעופה הלאומית בתור דייל,
שעושה רושם, שרובם ככולם של הדיילים הגברים בה הם חלק מהביצה. גם למ'
פניתי לפני מספר שנים, והתאריך אפילו תועד במערכת התזכורות שבמערכת.
עברו-חלפו להן כ-5 שנים מאז שפניתי אליו, ומ' מחפש קשר רציני, ואף כותב
זאת בצ'אט הוורוד שבמערכת באופן תדיר. מבחינת העדפות במיטה אנחנו מתאימים
(כלומר, איך לומר בצורה לא בוטה, יחד אנחנו שקע ותקע). החלטתי לפנות למ'.
מ' דווקא ענה, אם כי בצורה קצת לאקונית, והיה צריך למשוך אותו בלשון בשביל
להבין מה דעתו על היכרות בינינו. בסופו של דבר הסתבר, שאני ככל הנראה לא
לטעמו. ככל הנראה, כי בסופו של דבר הוא נעלם.
במהלך כל אותו יום, כמו בכל יום, צ'וטטתי עם חברי הקרוב ז'ניה, שעם עזיבתו
של ברוש הפך להיות חברי הטוב ביותר, שגם גר בארץ. נושאי השיחה מאוד
מגוונים: הגברברים בביצה, הגברברים בביצה, ולפעמים גם קצת – כן, ניחשתם
נכון – הגברברים בביצה! וכמובן, אין דרך טובה יותר להעביר את הזמן בעבודה
מאשר לצ'וטט, הרי בשביל זה משלמים לנו כסף. ז'ניה קיבל דיווחים בזמן אמת
לגבי מ'. לאחר סוף יום העבודה הלכתי לשיעור ספינינג במכון הכושר עם חבר
אחר, וגם לו סיפרתי את סיפורו של מ', אשר היה עדיין בעיצומו. השיעור ככל
הנראה לא היה הדבר הנכון בזמן הנכון, ולאחריו התחלתי להרגיש רע ולבכות.
בכיתי כל כך, שלא הצלחתי לישון טוב באותו לילה. למרות זאת הלכתי לעבודה
למחרת היום. ראיתי את האנשים שעובדים איתי, וחרקתי שיניים בכוח. ישבתי
במקום שלי באופן ספייס, והרגשתי מחנק. שיאו של היום היה רגע מסויים, שבו
היתה לי תמונה חדה וברורה מאוד של עצמי, משליך את עצמי מגרם מדרגות החירום
של הקומה (הלא נמוכה) הישר אל רצפת הבטון שלמטה. מדובר במוות בטוח. בסופו
של דבר אמרתי לבוס שלי, החופר, שאני לא מרגיש טוב, וחזרתי הביתה.
בבית הבכי התפרץ. עם שוך גל בכי אחד, התקשרתי לז'ניה, שיצא מיד מביתו עם
כדור קלונקס, אשר לדבריו, היא תרופת פלא. במקביל, שלחתי לברוש SMS,
וביקשתי ממנו שייצור איתי קשר בהקדם האפשרי. הוא ענה מיד ב-SMS חוזר,
שיתקשר אליי תוך כשעה. עד שהגיע ז'ניה, כ-20 דקות לאחר מכן, כבר נרגעתי
קצת, אך מקץ זמן קצר התקשר ברוש, וכשסיפרתי לו את סיפור המעשה, התחלתי
לבכות שוב, והפעם לקח זמן רב יותר לבכי להירגע.
לאחר שנרגעתי שוב, בלעתי את כדור הקלונקס. לאחר כחצי שעה הרגשתי יותר רגוע
ורדום למדי. ז'ניה פנה לביתו, ואני – למיטתי, וכל זאת בשעות אחה"צ. נכנסתי
למיטה ונרדמתי מיד. התעוררתי בשעת לילה מאוחרת, כיוונתי את השעון המעורר
למחרת היום, וחזרתי לישון. למחרת היום התעוררתי רגוע.
אירוע זה, שקרה כשבוע לאחר אירוע החשמול העצמי, רק חיזק בי את הצורך בתור
שקבעתי לפסיכיאטר, וחיכיתי בכליון עיניים ליום לביקור. תיארתי בפניו את
האירוע, ויצאתי עם מרשם לתרופה ממשפחת ה-SSRI, כמו פרוזאק, אחותה המוכרת
יותר, שהחומר הפעיל בה הוא sertraline. זו מעין תרופת קסם! עוד על התרופה
ומה שהיא עושה - בהמשך.
הערה: אין ולו שם אמיתי אחד בקטע, במידה ותהיתם.
הערה נוספת: למ', כמובן, אין כל אחריות לאירוע, ואינני שומר לו כל טינה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
