המלחמה באהבה.

אחרי כל העליות והירידות המהירות בזמן האחרון, אני מתחילה להבין.

לא סתם אני לא מרגישה טוב,

לא סתם אני לחוצה,

לא סתם אני לא ממש מצליחה לישון בשקט,

לא סתם אני לא רגועה,

לא סתם אני עם היד על הדופק ו10 עיניים פתוחות.

אני פשוט לא מצליחה להירגע.

לא מצליחה להשתלט על המחשבות, על התחושות, על הכעסים.

אני מרגישה אשמה במשהו שלא עשיתי, במשהו שלא גרמתי לו לקרות.

המרחק בין 2 נקודות הוא קבוע.

לא משנה לאן אני אזיז את הקו- האורך שלו לא ישתנה.

גם המרחק בין 2 אנשים הוא קבוע..ככל שאחד מתקרב יותר, השני מתרחק.

יכולים להיות קשרים שהמרחק בין 2 האנשים הוא גדול מאוד, ובקשרים אחרים הוא כמעט לא יהיה קיים- אבל המרחק הוא קבוע.

בין אם הוא ענק או פצפון.

כשאחד זז קדימה השני זז אחורה.

ואולי רדפתי יותר מידי?

לא יודעת..

אבל אני בטוחה בדבר אחד.

היא לא בסדר.

היא מתנהגת לא בסדר.

לא מגיע לי יחס כזה- בטח כשלא עשיתי כלום!

לא מגיע לי כזה פידבק- למרות שכבר הבהרתי לה שאין לי שום ציפיות לקשר רומנטי.

היה לי קל לעשות סטוצים, והיה לי קל להתגבר על בנות...

אבל איתה זה שונה, איתה אני מרגישה כאילו היא חדרה לי לתוך הלב ולא מוכנה לצאת ממנו.

בכוח.

בלי רגשות, בלי מחשבות, בלי ייסורים.

אני חושבת שזה לא פייר.

ומי שיגיד לי שהחיים לא פיירים יקבל נגיחה.

אני לא מוכנה לקבל את זה.

מגיע לי יחס אחר.

והיא מסוגלת לתת אותו, אבל אני מניחה שהיא לא רוצה.

לא משנה כמה היא מנסה לתרץ את זה, וכמה שהיא לא תסובב את זה, אני חושבת שהיא פחדנית.

אני חושבת שהיא צריכה להסתכל על הדברים מזוית שונה, מזוית פחות ביקורתית.

מזוית טיפה יותר בוגרת(ואני יודעת שהיא בוגרת ממני אבל בכל זאת.)

אני חושבת שמגיע לי איזשהו הסבר.

אחרי הכל זה לא היה סתם עוד איזה קשר קצר וחסר משמעות.

לפחות לא בשבילי.

ואני לא מצליחה להבהיר לה את זה.

אז אולי הפוסט הזה יצליח איכשהו להבהיר לה את זה.

אני לא מתכוונת לרדוף אחריה.

אני לא מתכוונת לנסות להחזיר אותה אלי.

אני לא מתכוונת להתקשר כמו מטורפת.

אני לא מתכוונת לנסוע אליה יותר.

אני לא מתכוונת לפתח ציפיות.

אני לא מתכוונת לצאת סמרטוט בשביל משהיא שלא שמה לב לדברים שהיא עושה.

ואני לא מתכוונת לומר לה שוב(למרות שזה נכון)

שאני אוהבת אותה.