המלחמה באהבה.

אוקי, אז לא כתבתי הרבה זמן..

והסיבה לכך זה שאני פשוט מרגישה קצת מבולבלת.

לא יודעת מה אני רוצה מעצמי, ואני לא בטוחה מה אני מרגישה כרגע..

אני מרגישה שאני פשוט רצה מהר ולא יודעת לאן..

אני נמצאת באיגי- ארגון נוער גאה.

ובאמת שטוב לי שם..טוב לי מאוד!

אני לסבית.לא ביסקסואלית, ובטח שלא סטרייטית!

אני לסבית נקודה.

אבל יחד עם זה מגיע כל החששות, ההתמודדות המשפחתית והאישית שלי..

אפילו עכשיו בזמן שאני כותבת את הפוסט הזה, אני יושבת עם הלפטופ על הרגליים ואבא שלי בספה שממול.

יושבים ורואים כוכב נולד.

ובא לי להגיד לו בצורה הכי ישירה שיש "אבא, אני לסבית."

אבל אין לי את האומץ.

אני פשוט מרגישה שהוא לא יקבל את זה.

הוא יגיד לי "מה, עכשיו את גם לסבית?"

ואמא תגיד "למה את תמיד מנסה להיות הכי שונה מכולם??"

והיא תגיד "בסדר שיר, זה יעבור לך...זה עובר.."

בקיצור, לצאת מהארון עכשיו זה לא בא בחשבון.

אני יודעת שכשזה יקרה זה יהיה הרבה יותר קל.

אבל כרגע כשאני בעצמי לא יודעת מה אני רוצה מעצמי אני לא יכולה להפיל על ההורים שלי כזאת פצצה.

כי כשאני אצא מהארון אני בעצם אסיים באיזשהו מובן את התהליך הנשפי שלי, ואת הקבלה העצמית.

אבל להורים, ברגע שהם מגלים על זה, מתחילה אצלהם הקבלה.

הם מתחילים לנסות להבין, לשאול שאלות..."מה אני עושה עם זה?" "איך אני אמור להתנהג?" "מה זה בעצם אומר עכשיו?" "אז זהו אין חתונה יותר?"

"למה דווקא הילד שלי?" "אולי גידלתי אותו לא נכון?" "זה יכול לעבור?".............אני יכולה להמשיך ככה עד מחר!

בקיצור זה לא הזמן..

וההורים שלי לא ידעו מה לעשות עם זה..

אז אני אחכה............................................