המלחמה באהבה.

אוקי, אז לא כתבתי הרבה זמן..

והסיבה לכך זה שאני פשוט מרגישה קצת מבולבלת.

לא יודעת מה אני רוצה מעצמי, ואני לא בטוחה מה אני מרגישה כרגע..

אני מרגישה שאני פשוט רצה מהר ולא יודעת לאן..

אני נמצאת באיגי- ארגון נוער גאה.

ובאמת שטוב לי שם..טוב לי מאוד!

אני לסבית.לא ביסקסואלית, ובטח שלא סטרייטית!

אני לסבית נקודה.

אבל יחד עם זה מגיע כל החששות, ההתמודדות המשפחתית והאישית שלי..

אפילו עכשיו בזמן שאני כותבת את הפוסט הזה, אני יושבת עם הלפטופ על הרגליים ואבא שלי בספה שממול.

יושבים ורואים כוכב נולד.

ובא לי להגיד לו בצורה הכי ישירה שיש "אבא, אני לסבית."

אבל אין לי את האומץ.

אני פשוט מרגישה שהוא לא יקבל את זה.

הוא יגיד לי "מה, עכשיו את גם לסבית?"

ואמא תגיד "למה את תמיד מנסה להיות הכי שונה מכולם??"

והיא תגיד "בסדר שיר, זה יעבור לך...זה עובר.."

בקיצור, לצאת מהארון עכשיו זה לא בא בחשבון.

אני יודעת שכשזה יקרה זה יהיה הרבה יותר קל.

אבל כרגע כשאני בעצמי לא יודעת מה אני רוצה מעצמי אני לא יכולה להפיל על ההורים שלי כזאת פצצה.

כי כשאני אצא מהארון אני בעצם אסיים באיזשהו מובן את התהליך הנשפי שלי, ואת הקבלה העצמית.

אבל להורים, ברגע שהם מגלים על זה, מתחילה אצלהם הקבלה.

הם מתחילים לנסות להבין, לשאול שאלות..."מה אני עושה עם זה?" "איך אני אמור להתנהג?" "מה זה בעצם אומר עכשיו?" "אז זהו אין חתונה יותר?"

"למה דווקא הילד שלי?" "אולי גידלתי אותו לא נכון?" "זה יכול לעבור?".............אני יכולה להמשיך ככה עד מחר!

בקיצור זה לא הזמן..

וההורים שלי לא ידעו מה לעשות עם זה..

אז אני אחכה............................................

אחרי כל העליות והירידות המהירות בזמן האחרון, אני מתחילה להבין.

לא סתם אני לא מרגישה טוב,

לא סתם אני לחוצה,

לא סתם אני לא ממש מצליחה לישון בשקט,

לא סתם אני לא רגועה,

לא סתם אני עם היד על הדופק ו10 עיניים פתוחות.

אני פשוט לא מצליחה להירגע.

לא מצליחה להשתלט על המחשבות, על התחושות, על הכעסים.

אני מרגישה אשמה במשהו שלא עשיתי, במשהו שלא גרמתי לו לקרות.

המרחק בין 2 נקודות הוא קבוע.

לא משנה לאן אני אזיז את הקו- האורך שלו לא ישתנה.

גם המרחק בין 2 אנשים הוא קבוע..ככל שאחד מתקרב יותר, השני מתרחק.

יכולים להיות קשרים שהמרחק בין 2 האנשים הוא גדול מאוד, ובקשרים אחרים הוא כמעט לא יהיה קיים- אבל המרחק הוא קבוע.

בין אם הוא ענק או פצפון.

כשאחד זז קדימה השני זז אחורה.

ואולי רדפתי יותר מידי?

לא יודעת..

אבל אני בטוחה בדבר אחד.

היא לא בסדר.

היא מתנהגת לא בסדר.

לא מגיע לי יחס כזה- בטח כשלא עשיתי כלום!

לא מגיע לי כזה פידבק- למרות שכבר הבהרתי לה שאין לי שום ציפיות לקשר רומנטי.

היה לי קל לעשות סטוצים, והיה לי קל להתגבר על בנות...

אבל איתה זה שונה, איתה אני מרגישה כאילו היא חדרה לי לתוך הלב ולא מוכנה לצאת ממנו.

בכוח.

בלי רגשות, בלי מחשבות, בלי ייסורים.

אני חושבת שזה לא פייר.

ומי שיגיד לי שהחיים לא פיירים יקבל נגיחה.

אני לא מוכנה לקבל את זה.

מגיע לי יחס אחר.

והיא מסוגלת לתת אותו, אבל אני מניחה שהיא לא רוצה.

לא משנה כמה היא מנסה לתרץ את זה, וכמה שהיא לא תסובב את זה, אני חושבת שהיא פחדנית.

אני חושבת שהיא צריכה להסתכל על הדברים מזוית שונה, מזוית פחות ביקורתית.

מזוית טיפה יותר בוגרת(ואני יודעת שהיא בוגרת ממני אבל בכל זאת.)

אני חושבת שמגיע לי איזשהו הסבר.

אחרי הכל זה לא היה סתם עוד איזה קשר קצר וחסר משמעות.

לפחות לא בשבילי.

ואני לא מצליחה להבהיר לה את זה.

אז אולי הפוסט הזה יצליח איכשהו להבהיר לה את זה.

אני לא מתכוונת לרדוף אחריה.

אני לא מתכוונת לנסות להחזיר אותה אלי.

אני לא מתכוונת להתקשר כמו מטורפת.

אני לא מתכוונת לנסוע אליה יותר.

אני לא מתכוונת לפתח ציפיות.

אני לא מתכוונת לצאת סמרטוט בשביל משהיא שלא שמה לב לדברים שהיא עושה.

ואני לא מתכוונת לומר לה שוב(למרות שזה נכון)

שאני אוהבת אותה.

אז כמו שאמרתי, זהו נגמר.

לא מדברת על זה לא רוצה לספר על זה יותר מידי..

אני רוצה לתת לעצמי זמן להבין דברים, זמן לעכל את עצמי.

לחשוב על כל מיני דברים שעשיתי, כל מיני דברים שאמרתי..

ולהשקיע בדברים החשובים באמת- הלימודים המשפחה והחברים.

יש לי חברים שכל אחד היה מת שיהיו לו.

חברים מדהימים שכל פעם מרימים אותי מהחרא ומראים לי את הצדדים החשובים והטובים שבי.

כל פעם מחדש הם מוכיחים את עצמם, ואת הנאמנות המוחלטת שלהם.

אני מודה לאלוהים שהוא הכיר לי אותם..

הם החברים הכי הכי שיש.

והמשפחה..

את המשפחה שלי אני אוהבת.

למרות שאני לא מראה להם את זה יותר מידי..

אבל הם חשובים לי.

בעיקר האחיות שלי..

יש לי אחות תאומה, שקוראים לה טל.

והיא באמת חשובה לי...והיא מכירה אותי כל כך טוב שאני אפילו לא צריכה לדבר והיא תבין לבד מה קרה..

ואחותי הקטנה, נועה.

היא מלאכית קטנה...בכיתה ג'..

התמימות שבה כל פעם מחדש מצחיקה אותי..היא גורמת לי לחייך אפילו כשהמצב ממש ממש מדכא.

וההורים שלי..

אין לי איך לתאר אותם כל כך..

הם מדהימים, ולרוב הם גם מתנהגים בסדר..

אני מניחה שאני פשוט בגיל כזה של מרידה בהם.

ושאני פשוט מנסה להיות מה שאני רוצה ולא מה שהם רוצים.

אבל בסך הכל היחסים שלנו טובים- לעומת היחסים של חברים שלי עם ההורים שלהם..

אני באמת אוהבת אותם.

בכל מקרה..

עברתי תקופה לא קלה.

אני יודעת שהייתי בקשר די מעט זמן, אבל מאוד נקשרתי אליה.לא יודעת למה.

והייתי בכזאת אופוריה, ובכזה אושר עילאי שהתנפץ בבום.

נפלתי חזק.

באמת שלא הצלחתי לחשוב על שומדבר, לא הצלחתי לאכול, לא הצלחתי לחייך..

היה לי קשה.

ולא רציתי לצאת סמרטוט, אז שמרתי על ה"כבוד" שלי...מטומטמת.

לטנגו צריך 2. אבל הפעם זה היה סולו.

לא עשיתי כלום.

הייתי אני.

והבעיה לא הייתה שלי.

אין לי מה להגיד יותר.

יהיה טוב(?).