דחף עז לכתוב, ופאום נזכרתי שהיתה לי כאן פינה.

דווקא יפה פה.

בדיוק שנתיים מהפוסט הקודם... מעניין.

אני מחפשת קשר אנושי,

 ולא חסר לי כלום.

החיים טובים פחות או יותר.

יש לי את כל מה שרק אבקש, חוץ ממה שאני מבקשת רק בראש שלי.

אם אין לי אומץ להגיד את זה בקול כנראה שלא מגיע לי לקבל את זה.

אני מנסה לתאר את החוליה החסרה, את הכבל הרופף, לא יכול להיות שבזה החיים הטובים מתמצים - שאיפה מתמדת לעוד וציפייה והמתנה.

מתי אני ארגיש את העכשיו, בלי לחשוב על האחר כך?

שנים עברו, ושום דבר לא השתנה, 13, 16 או 20 השיר בראש שלי לא השתנה.

איפה הכפתור פורוורד?