המציאות למתקדמים

ההורים שלי התגרשו כשהייתי בת 14. אז זה רק היה רשמי, כי הם גרמו לניצוצות לא חיוביים בבית כבר כמה שנים לפני כן. לכן, שלווה לא היתה בחיי כבר מגיל 12 לפחות. תמיד ניסיתי לא לדאוג, לא לחשוב על ההריסות שהיו ה"משפחה" שלי והכי גרוע, לדעת שאין לי על מי לסמוך. אבא שלי עזב את הארץ ועל הסכם הגירושין הוא חתם ברבנות בפריס, ביתו החדש ישן. אני ואחיי נותרנו עם אימי המודאגת עד אימה וחיינו חיי דלות ודאגה לפחות עד שהגענו לגיל שבו זה אכן לגיטימי לסמוך על עצמנו בלבד.

אחרי הצבא, אני ואחי נסענו לבקר את אבא. זה היה בקיץ, אחרי שנה שהיתה נראית חסרת תחלית, החלטנו לבוא לעזור לו בשיפוצים. באותו קיץ ביליתי את הזמן הכי קרוב שהיה לי בחיים לאח שלי. הסתובבנו כל היום, עשינו שופינג והלכנו לקולנוע (עם התרגום, לא עם הדיבוב לצרפתית!). בערבים היינו יושבים בסלון כשהוא היה בעבודה השנייה שלו. אכלנו, שתינו יין בן 15 שפילחנו לו מהארון, עישנו סיגריות וקצת חשיש.. ובעיקר נחנו.

בהתחלה זה לא תפס אותי באמת. רק אחרי שבועיים שבהם היינו תחת סמכות הורית שהיתה חסרה לנו תקופה כל כך ארוכה, התחלתי להרגיש את זה. בהתחלה לא הבנתי מה זה בדיוק, זה זחל אלי לאט לאט וחדר לי לעצמות. היינו רגועים, היינו שלווים. ידענו שעכשיו אנחנו לא נחשוב על העתיד, לא על לימודים, לא על עבודה, לא על שום דבר שלא קשור ללנוח ולהתפנק. הבנתי אז שהשלווה הזו היא אותו הדבר שנגזל מאיתנו בגיל כל כך צעיר, האפשרות של חוסר דאגה. אבא יחשוב, אבא יעשה, אבא ישלם על הכל.

שוב ושוב אני מנסה לאלף את עצמי ולהחזיר לי את אותה התחושה. אולי יוגה? אולי אכילה נכונה? אולי אדבר אל עצמי? ואולי פשוט אולפתי כל כך חזק במשך שנים רבות מידי, וזה לא יחזור אלי יותר. אני אמשיך לבצע עשר משימות במקביל כי זה מה שאני יודעת הכי טוב, אני אמשיך להיות בן אדם יעיל שעושה הכל מהר, אבל אף פעם לא אגיע לשום מקום? אולי תמיד אהיה כבולה אל המרדף חסר הסיכוי, מחפשת את הילדה שבי, השמחה והרגועה שיודעת שבסוף, יהיה בסדר.

אצלי אין סופים. החיים שלי מלאים בדברים שהתחלתי ושנותרו תלויים בהמתנה. חיים מלאים קצוות, כמו תקוות שנגוזו, רצונות שכבו בגלל דברים אחרים שנראו קצת יותר מעניינים. אני כמו ילד קטן, תשומת ליבי מוסטת בשניה אחת מהדבר שרציתי כל כך אל הדבר הצבעוני האחר שנכנס לטווח ראייתי.

אני רוצה את הכל, ואני לא רוצה כלום. אני בעצם רוצה קצת מכל דבר, כל החיים, רק טעימה מכל דבר, כי זה הכי מעניין. יודעת הכול מהכול, אבל שום דבר יסודי, לא הולכת עד הסוף עם החיים כי פוחדת לפספס משהו בדרך.

קצוות, שאריות של אוכל, אריזות קרועות פזורות, בגדים שנלבשו פעם אחת, ספרים שנותרו עם הסימניה באמצע, מחברות נטושות, פרוייקטים עזובים, תואר כמעט אבוד, קורס בהמשכים, ערכה ללימוד שפות מאובקת ועזובה, ואני.

אני רוצה למצות, להיות במקום אחד בלי לחשוב על מקום אחר. רוצה לאהוב משהו עד הסוף, להתמסר לחלוטין ללמידה, לעשייה. הגיע זמן המיחזור, הגיע הזמן להפסיק לחפש, לחזור אחורה ולפשפש בערימת הזבל האישית שלי, אולי יש בה אוצרות. ואולי הם יצליחו להחזיק אותי קצת יותר מכמה ימים, שבועות, חודשים.