כשהתחילה מלחמת לבנון ה- 2 ידעתי שזה יגיע.
הרגע שאבי יקבל מכתב או טלפון שמבשר שהוא צריך להתגייס למילואים,
ולהלחם.
שבוע וחצי נדדנו ממקום למקום,
כי בצפון לא יכולנו להשאר.
לקראת סוף השבוע השני,
החלטנו לחזור לצפון, אבל לא לביתנו
אלא לצימר במקום בטוח יותר,
כך שלא נצטרך "להתעלק" על המשפחה
וגם שאבי יוכל לעבוד.
אבל בערב שהגענו אבי קיבל טלפון.
אני זוכרת את הרגע הזה,
אני ישנתי, אבל שמעתי מתוך שינה
" שיט ! שיט ! "
ואת ההורים שלי מדברים בשקט,
וכבר ידעתי שזהו, שהוא גויס.
אני זוכרת שמתוך שינה התפללתי
" אלוקים שבשמיים, שמור לי עליו ".
ארזנו בחזרה את כל הבגדים והציוד,
ואבי הסיע אותנו לאמצע הדרך לתל- אביב,
שם אחיו של אמי חיכה לנו.
אכלנו ארומה, אבל למי יש תיאבון ברגעים כאלה ?
זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי את אבי,
" הגיבור שלא מפחד מכלום " כמו שהוא אמר לי תמיד כשהייתי קטנה,
חלש, רזה, חיוור ופגיע.
אני זוכרת הרבה דמעות,
וחיבוק שהתפללנו שלא יהיה האחרון.
ואז דרכנו התפצלו, לא ידענו לכמה זמן.
אנחנו נסענו לתל - אביב, למשפחה,
ואבא נסע להלחם.
לא שמענו ממנו הרבה,
רק פעם בכמה ימים שמענו צליל מיוחד מהפלאפון של אמא,
צליל שמבשר שהגיע הודעת SMS מאבא.
כולנו היינו קופצים על הפלאפון,
ומנסים לקרוא מה אבא מספר מלבנון.
היו ימים שלא שמענו מאבא כלום,
אבל תמיד היינו צמודים לחדשות,
מנסים להבין מי נגד מי,
ומה נגד מה.
אמא שלי ניסתה להעלות את המצברוח,
לקחה אותנו כל יום לקניון אחר,
סתם שנהנה.
כל לילה התפללתי שהוא יחזור בשלום,
שיש לו אוכל ומים,
שהוא מרגיש טוב.
עד שיום אחד קיבלו טלפון.
בצידו השני של הטלפון היה אבא.
הוא אמר שהוא בא לבקר.
אמא שלי לקחה אותנו ללונה פארק בתל- אביב,
ונהננו והכל, אבל רק חיכינו שאבא יבוא.
אני אפילו זוכרת שאמרתי
" ראשונה מחבקת את אבא "
כאילו זה תחרות או משהו.
ואז ראינו אותו,
היה לו זקן ארוך - ארוך,
והוא אמר שהוא לא מגלח אותו עד שהמלחמה תיגמר.
כל כך שמחנו לראות אותו אחרי כלכך הרבה זמן
בלי לדעת מה איתו
ואיך הוא.
והיום, ביום העצוב הזה,
אני רק מודה לאלוקים שבשמיים
תודה שהחזרת אותו בשלום !
בבלוג זה
בכל הבלוגים
