ההבנה המפחידה הזו שהתבגרתי.

ומעכשיו אין מקום להקטנת ראש, לבכי על דברים מיותרים, מחשבות על כסף,

על העתיד לבוא, להכיר את החולשות, את החוזק.

להיות יותר ריאלית, פחות פנטזיונרית, להתגאות באינטילגנציה, להודות ברגשנות.

אני מבינה.

את הכאב של להוריד את המדים ולהפסיק לשחק במשחקי תפקידים.

את הגעגוע הבלתי נסבל לילדות. לתמימות. למחשבה החמימה שאנחנו יצורים

טובים. לא מונעים על פי אינטרסים אישיים, אנושיים.

אני שמחה.

כי אולי הגיע הזמן, להכיר באישה שאני עכשיו.

שלום גם לך