הזמן הזה שעבר בין הפעם האחרונה שבה עצרתי עצמי מלפרוק את הרגשות,

עד לרגע שבו הבנתי שיש לי עולם רגשי עמוק, שנדירים האנשים שיכולים להבין אותו,

הוא הזמן שבו הבנתי את החיים.

אני חושבת שזה מוקדם להגיד, אבל תובנות של גיל 21, אלו תובנות הגיוניות יותר מתובנות של ילדה בת 17.

אני הבנתי שקשה יותר ויותר לחלום ככל שאתה מתבגר, והשכל מחליף את הרגש.

הבנתי גם שיש חלומות שאסור לוותר עליהם, באף מחיר, בשום מצב.

כמו החלום הזה לאהוב, כמו החלום הזה ללמוד רפואה, ולטייל בעולם, ולחיות כוסעמק.

יש כל כך הרבה דברים שמקשים עלי לחלום עכשיו..

הציון הארור בפסיכומטרי, שעומד כרגע על 650. העובר ושב שמגרד את ה10 בקושי.

העובדה שאני 21 שנים על הפלנטה ועדיין מאוד קשה לי לאהוב את עצמי.

אבל אסור לוותר, זה משהו שאני מאוד מאמינה בו, וההצלחות עוד יגיעו עם הזמן.