תחנת רכבת שקטה , כמעט ואין אנשים , עוד כמה דקות ואני חוזרת הביתה , השמש בגוון אדום , בשמיים מספר קטן של עננים בכל מיני צבעים , מבעד לעננים אפשר לראות קרני שמש עדינות שמסנוורות בצורה נעימה , רוח חלשה קרירה מעיפה את השיער באוויר , ריח נקי טרי אבל חזק של אחרי גשם , מהחלון של התחנת רכבת אני עדיין רואה אותו מאחורה , חוזר לאותו מקום שאני כל כך הייתי רוצה לא לעזוב לעולם .
הזיכרונות האלה הם מעבר לכל דבר קיים , אבל כל השאר מת .
אחת התמונות שאני הכי אוהבת בעולם.
איכשהו , ההרגשה של הבלבול כל כך גדולה שהיא מבלבלת אותי עוד יותר .
אני יכולה שניה אחת לאהוב אותו הכי בעולם ושניה אחרי זה לא להרגיש אליו שום דבר.
לפעמים הוא נורא מפתיע אותו בדברים שהוא אומר , הוא יודע מה זה להיות כמוני , מה זה כשאתה טובע במחשבות עד כדי כך שזה כבר מזיק לך .
הוא יודע כל כך הרבה אבל לא מראה את זה מבחוץ .. וכשהוא איכשהו מצליח להוציא משו לוקח לי זמן להבין איך זה יכול להיות , אני לא יודעת מה בדיוק , אבל משו ..
ולפעמים הוא יכול לשגע אותי בחוסר התעניינות שלו אבל אחרי זה הוא בא ומתקן הכל ותוך כמה דקות אני כבר שוכחת הכל .
פעם אחת הייתה לנו שיחה באמת רצינית , ואומנם לא סיפרתי לו הכל , אבל איכשהו הוא הבין והוא אשכרה איכשהו עזר לי ..
הוא אמר שהמצב הנפשי שלי קטסטרופי , ושאני חייבת לשנות את הגישה שלי לחיים - צודק.
ישבנו בחושך מוחלט ככה כמה שעות ודיברנו ודיברנו .. וכל כך טוב לי איתו אבל לפעמים אני שוכחת את זה .
למרות הכל איכשהו אני יודעת שעדיין לא הרסתי הכל , כי הפעם לא הייתי פזיזה וחשבתי קצת יותר .
או שזה הוא או שזה הדרך החדשה שלקחתי את זה בה , אבל הפעם זה שונה מכל שאר הפעמים הקודמות , בצורה הטובה כמובן .
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
