טוב , בהתחלה רציתי לכתוב פוסט על אוטופיה ומה זה מסמל בשבילי ואיך אני מגדירה את האוטופיה שלי ...
אבל תוך כדי שחשבתי על דברים שמתחברים לי עם אוטופיה הבנתי שכנראה אין לי אחת כזאת. יותר נכון , אני אולי לא רוצה אחת כזאת ..
נחמד לשמור את זה בתור חלום רחוק , כשאתה עוצם עיניים ומנסה להירגע ולנשום ...
תוך כדי הבנתי שבימים האחרונים , ובפוסטים האחרונים , עשיתי את מה שאני הכי שונאת שאנשים אחרים עושים ,
רצים ונתקעים עם הראש בקיר , ואז מנסים להמשיך לרוץ , אולי לתפס מעל הקיר , אולי לעקוף אותו , אולי לחפור מתחתיו ,
אבל הם לא מבינים שאין מוצא ושזה לא הולך לשום מקום .
אז עכשיו אני מפחדת ,
כי במקום מסויים
, מילים יכולות להביא אותי לאוטופיה ,
וזה מה שקרה ... רק שכחתי שזה בכלל לא קיים , ובלתי אפשרי . אז למה אני כל כך מתעקשת להיתקע עם הראש בקיר ?
למה אי אפשר להיתקע פעם אחת ולהבין שזה פשוט לא זה . . .
למה אני מוצאת את עצמי מתכננת צעדים טיפשיים שיהרסו הכל ורק ישאירו אותי עם ידיים ריקות ?
בסופו של דבר , וזה רק לטובת עצמך , עדיף להיות עם ידיים מלאות ולב ריק מאשר לב מלא וידיים ריקות ...
אחרת אתה פשוט תישבר ותיפול ...
אני יודעת שהפוסטים האחרונים בכלל לא ברורים .. ואי אפשר להבין על מה לעזעזל אני מדברת ..
אבל יש לי תסיבות שלי ...
לא יודעת מה יהיה .. אבל נראה לי שאני צריכה לשחרר קצת ...
נקשרתי יותר מידיי וזה מתחיל להפחיד ..
תמונה מהחורף האחרון בירושלים ,
כנראה במקום הכי אוטופי שהייתי בו ב9 השנים האחרונות,
תמונה ישנה אבל זאת אולי התמונה האהובה עליי מכל התמונות שלי ,
אולי כי הייתי באמת ממש שמחה ומאושרת באותו יום ..
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
