The Beast And The Harlet.

הפעם , חשבתי שזה באמת יפסק עד רגע האושר שאליו אני כל כך מייחלת , אבל לא . אז חבל .

במשך כל הימים האלה כן דיברנו , גם אם זה מילה מרגשת אחת , אבל הוא כן שלח לי , ואני כן שלחתי לו , והוא כן ענה לי , וכן עניתי לו וכך הלאה והלאה .

היום שאלתי אותו מה יקרה אם ניפגש בטעות ,

כי כבר כמה זמן שאני חושבת "בטעות" לבוא לברון , מבחינתי גם מיליון פעמים ומבחינתי גם בלי כסף עד ש"בטעות" אני יתקל בו , ותמיד סיקרן אותי לדעת מה יקרה אז.

אז היום שאלתי אותו , והוא אמר שהוא יגיד לי שלום , יהיה חברותי למי שאני יהיה איתו ואז אני יהיה שלו .

התעצבנתי .

ואמרתי לו שאני צריכה ללכת אז נדבר.

כמובן שישר הוא הבין שמשהו לא בסדר , כי בדרך כלל אני בחורה יותר ידידותית מזה , " מה קרה? "

הסברתי לו , שאני פשוט לא מצליחה להבין , למה הוא יכול לצאת כל הזמן , ולמה אם הוא יתקל בי בטעות אז כן יהיה משהו , אבל במכוון א נחנו לא יכולים להיפגש,

כהרגלו , הוא ענה לי את אותה התשובה שהוא תמיד עונה , שאני כבר לא ממש זוכרת מהי כי ... לא יודעת למה , אבל בקיצור אמרתי לו שכנראה הפעם באמת כדאי שנפסיק לדבר אחת ולתמיד .

והוא כרגיל , בטוח בעצמו , בטוח בזה שאני תמיד יהיה כאן ותמיד הוא יוכל לזכות בי חזרה ,

כן , יש משהו מוצדק בביטחון הזה , אבל זה פשוט מעצבן אותי .

אחרי זה מחקתי אותו מהמסן , מין מסורת כזאת מימים עברו , פעם היא עבדה , בקטע של גם אם אני ממש ירצה ויתפתה אני לא יוכל לשלוח לו הודעה ,

אם הוא ירצה , עוד כמה חודשים כשהוא יהיה מוכן ו .. הממ.. בריא , אז הוא ישלח בעצמו .

אלא אם כן אני לא יתקל בו "בטעות" לפני זה כמובן :] .

טוב בסוף לא המשכתי לכתוב תפוסט של אתמול כי לא הייתי בבית :O

אבל אני לא ימשיך גם עכשיו , כי אין לי כוח D:

בכל מקרה.. יום אחרון ללימודים לפני חנוכה . עשיתי לעצמי גשר כי .. כי אין לי כוח D:

 אין לי יותר מידיי מה לכתוב , אבל בגלל שביומיים האחרונים קראתי המון פוסטים מפעם , ופעם הייתי מעדכנת סתם ככה מה המצב וכאלה , אז היה לי בא גם היום ,

אז המצב הוא .. מצב מוזר , אבל יחסית בסדר.

עברו כולה יומיים מאז שהפסקנו לדבר אבל אני כבר מתגעגעת אליו , אני לא יודעת מה יהיה בסוף , אבל לא נראה לי שבאמת יהיה , וגם אם יהיה אז זה יהיה עוד הרבה זמן .

בקשר לשני , זה מוזר , אני כאילו רוצה אותו אבל לא .. לא יודעת מה נסגר איתי ולא יודעת מה לעשות . למרות שבתכלס , זה לא שיש לי מה להפסיד , מישהו אחר גם ככה אין לי :/

בזמן האחרון יצא לי לראות תמונות של יואב , חדשות , וסתם נזכרתי בו קצת .. אני לא יודעת איך להסביר , פעם אהבתי ופשוט הערצתי אותו , היום אני סתם מעריצה את הבן אדם הזה כי הוא גדול :O הוא עושה כל כך הרבה עם עצמו אני כל כך רואה אותו מצליח בעתיד , מה בעתיד הוא מצליח אפילו עכשיו , וזה מדהים :ם זה פשוט נדיר למצוא אנשים כאלה .

ובנושא אחר לגמרי , בקרוב אני אמורה לקבל תמנילה , ואין לי מושג ממש מה אני רוצה לעשות בצבא :/  מצד אחד זה ממש מלחיץ , מצד שני כבר בא לי להתגייס זה נשמע ממת חוויה כזה , להכיר אנשים חדשים , מקומות חדשים , חוויות חדשות , בדיחות חדשות ..:]

וזהו בערך , אולי אני ימשיך מאוחר יותר , כי אין לי ממש מה להגיד מעבר לזה :]

פתאום בשש בבוקר נחתה עליי מחשבה מפחידה רצח , כן כן , בשש בבוקר.

הבנתי , שעם כל השאיפה שלי להתבגר ולהשתנות ולהיות גרזה חדשה של עצמי , גרסה משופרת , באמת השתנתי , וזה קצת מפחיד.

פתאום אני מבינה שיותר בחיים אני לא יוכל להיות כמו שהייתי , מי שהייתי , ולעשות את מה שעשיתי , ולהנות כמו שנהניתי .

אני כל כך שמחה על הכל , לא הייתי משנה שום דבר , עם כמה שהכל הרגיש חרא ועם כמה שכל העולם נפל עליי כל כך הרבה פעמים , אני חושבת שבסך הכל הייתה לי ילדות והתבגרות מדהימה , לא להרבה אנשים יצא לעשות את כל מה שאני עשיתי וגם אם כן לא באותה צורה ולא עם אותם האנשים ,

הלוואי ויכולתי לעצור את הזמן , ולעשות רק עוד פעם אחת את כל הדברים האלה , להרגיש שוב את אותה ההתרגשות מהדברים הקטנים , את אותה התחושה המאושרת בבטן , אין דברים כאלה ,

בסך הכל , כן אני יודעת שכל החיים עוד לפני , אבל כל העניין עם הצבא די מכניס אותי ללחץ , כולם אומרים כמה זה משנה וכמה זה מבגר , זה מוזר לרצות שזה לא יקרה? אני רוצה רק עוד כמה שנים למצות את עצמי איך שאני עכשיו .

דבר אחד בטוח , ביום שבו אני אבין שאני כבר לא יכולה לכתוב בבלוג הזה , אני פשוט ידפיס את כולו ויקרא אותו מידיי פעם , אחרי הכל , זה הדבר היחיד שהיה איתי פה מהתחלה עד עכשיו , ולא השתנה בכלל , זה כמו בקבוק קסמים קטן שמכיל את כל החיים שלי , לא את הכל , אבל את הרוב , את הדברים שהכי למדתי מהם , ואת הרגעים שהכי שמחתי בהם , ואת התמונות שמדברות בעד עצמן .

"אמא של סמארה תזרקי אותי בבקשה לבאר גם , אני שמנה מידיי לעולם הזה !!!"

"אלכס את לא רחבה , את רחבעם"

"טוב אז כאן אני פורשת :)

יומנעים ותמשיכו לעשות לי כניסות (זה לא נשמע טוב!)"

"הילד הקושי הקטן נבהל וברח משם בצרחות אחרי שהתחלתי לשיר את DUALITY ולקפוץ כמו משוגעת "

"אני לא יודעת אם הייתי מתנשקת עם מישהו אחר אם הייתי מכירה אותו איזה שעה וחצי"

"הייתי מוחקת את הכל אבל אבללל.... לא יודעת לא בא לי חחח"

"החיים חרא.ואני סתם ילדה שמנה ומכוערת שבוכה על כל דבר . "

"אוףףף כוסעמקק ... לא בא לי לחתוך . מוזר."

"קבלו תומפאייר המושלם שילי XD יאי =)"

המשך יבוא אחרי הבית ספר :]

אין לי מושג למה אני ממשיכה לסבול אותך , שניה אחת אתה הדבר הכי גדול ושניה אחרי זה דברים שאתה אומר או לרוב לא אומר פוגעים יותר מיידי .

i wrote a song about your eyes, ate a slice of cherry pie, i cried all night. on a bench inside the park, i'll kiss you slowly in the dark, i'll never stop. i really can't believe i lost myself again

סימני שאלה בכל מקום. מצד שני , הכל ברור , יותר מידיי . והכל ביחד מבלבל ומתסכל

עייפה כרגיל .

מכירים את ההרגשה הזאת , כשאתם מנסים לעשות אגרוף , אבל היד חלשה מידיי ואתם לא מצליחים ללחוץ את האגרוף עד הסוף ?

ככה אני מרגישה כל הזמן , חלשה יבשה עייפה ומאוסה מהחיים .

בסך הכל , אני צריכה יד , שתמשוך אותי קצת , תיתן לי דחיפה קטנה קדימה , גוזל לא יכול ללמוד לעוף בלי מישהו שיראה לו איך.

תראה לי איך ? זה בכלל אכפת לך ?

באיזשהו מקום אני כן רוצה אותו .. אבל כנראה שלא עד כדי כך כי לפעמים זה קצת מרגיש כמו פשרה .. ואני נגעלת מעצמי שאני אומרת את זה .. אבל פה זה המקום להוציא את האמת לא ?

אולי כדאי כן לנסות , אולי הפעם זה כן יעבוד , אולי יגיע אלי גל של שקט בזכותך , בעזרתך.

למרות שהוא נראה אמיתי ובלי כוונות טיפשיות ומיטתיות שכאלה , אחרי הכל , קשה לי לא להטיל ספק כלשהו בכל אדם .

זה רע , כי זה  רע לא לתת אמון באנשים , אבל זה גם רע לתת .

תקופה מוזרה , הכל כאילו משתנה , אבל נשאר אותו הדבר..

אולי בגלל ששום דבר לא משתנה , אני בעצמי משתנה ..  

עייפה מהכל .

מרגישה ריקה , מרוקנת , כאילו אין לי כלום בפנים , כי הכל כבר מאוס וידוע מראש , אז למה להשאיר את זה ?

אין טעם.

עייפה מכל האנשים , מכל המילים , מכל המעשים , מכל המקומות , כל הזמן אותו הדבר . אי אפשר לשמור ככה על שפיות .

אם בטוח עושה משהו לא נכון , כי לא יכול להיות שככה החיים נראים .

3 שנים , אותו בלוג , כל שנה , אותו דבר , אותם פוסטים מאוכזבים ועייפים .

אפילו אם מיליון בנים משתנים , זה כאילו כולם הם בעצם אותו האחד , כי אם כל אחד אותו הדבר.

אני רק רוצה שמישהו יבוא ויציל אותי מהמועקה הזאת , כמו שזה היה אז ,

מישהו שיוציא אותי מהלבד הזה שאני נמצאת בו כבר כמעט 18 שנים .

יום הולדת 16 זה כנראה היה הכי מאושר בחיים שלי . תמיד שנאתי ימי הולדת , כי תמיד הרגשתי לבד , אבל ביום ההוא משאלה שלי באמת התגשמה ,

כנראה שזה לא יחזור על עצמו ..

עוד כמה ימים זה כבר שנתיים.

הייתי חודש שלם במקום אחר , בעולם אחר , בחדר אחר עם חלונות אחרים ונוף אחר.

זה היה חודש שלם של יותר מידיי אני . אפילו אני לא יכולה לעמוד ביותר מידיי אני בבת אחת ,

מזאת אומרת אפילו ? בעיקר אני .

יותר מידיי לבד יכול להוות תוצאה הרסנית אצלי , אני לא עומדת במחשבות והמעשים הטיפשיים , אני אומנם אני אבל רוב האנשים לא מבינים שאני פי אלף יותר שיפוטית כלפי עצמי מאשר שהם עליי , הם יכולים לרכל עליי כמה דקות על כמה אני כזאת וכזאת ואז ימאס להם והם יעברו לקורבן הבא , אבל אני נישארת עם עצמי , מרכלת מלכלכת ומבזה את עצמי עם עצמי , צוחקת ובוכה.

למה אני עושה את מה שאני עושה ? רק אלוהים יודע , וגם הוא בטח מבולבל.

נמאס לי ללכת לאיבוד בתוך עצמי , נהייתי כל מה שתמיד פחדתי להיות , ופתאום כשמגיעים לכאן זה כבר בכלל לא מפחיד , זה פשוט קשה וכואב.

אף אחד אף פעם לא באמת יבין , כי אני לא באמת יוכל להסביר , כי אני בעצמי לא באמת מבינה .

קיצר לא הייתי פה מאה שנה כי המחשב שלי מת :O

אבל חזרתי :)