happy f. brithday to me.
מחר יומולדת 17.
אני לא מאושרת.
הפסקתי להרגיש.
לפחות ככה נראה לי.
שום דבר לא מרגש אותי חוץ ממערכות יחסים.
שיעמום.
איכשהו ברגע שיצאתי ממערכת יחסים של כמעט שנתיים כל החברות שלי מצאו חבר
ממש חוקי מרפי.
לא שיש לי בעיה עם זה להפך,
אני אפילו המשדכת המוכשרת באחד המקרים.
תמיד אמרו לי שאני בחורה כזאת שלא מסוגלת להיות לבד.
אני לא.
אני פשוט לא אוהבת את זה.
מצאתי את עצמי כבר ואני לא צריכה להמשיך לעשות את זה.
אני אוהבת את חברים שלי.
משקיע בהם.
איכפת לי מאנשים אחרים.
אבל איכשהו יוצא שלאף אחד לא איכפת ממני.
אני לא זאת שמקשיבים לה.
אני לא זאת שלומדת מטעויות של אחרים.
אני זאת שחווה הכל ראשונה,
זו שעושה את הטעויות ומלמדת אחרים,
זו שמקשיבה,
זו שמשקיע,
הפולניה שבסוף יושבת בחושך.
נמאס לי.
אולי בגלל זה אני לא מרגישה יותר,
כי לא נותנים לי להרגיש את עצמי ובשבילי.
רק בשביל אחרים.
כבר חגגו לי החברים,
לא קיבלתי כלום.
כולם נהנו נורא..
גם אני אמרתי שנהנתי.
לא יודעת כמה זה נכון.
תמיד אצלנו למי שיש יומולדת יש וטו והחלטות על דברים.
אבל כשזה נוגע אלי?
אפילו את המוסיקה שאני רוצה לשמוע לא נתנים לי.
וכל מה שקיבלתי זה שאף אחד מהאנשים שהזמנתי לא הגיע כמעט,
אחת החברות הכי טובות שלי היתה עסוקה בלהתמזמז עם חבר שלה בחדר שלה..
אחת אחרת היתה אמורה ללכת עם חבר שלה באמצע.
אבל אין לי מה להגיד אני מבינה אותן.
גם אני הייתי בסיטואציה הזאת.
אבל מחר היומולדת שלי.
ולאף אחד לא איכפת.
גם לא להורים שלי נדמה לי.
כרגע העניין שלהם הוא אחותי,
שהחליטה לסוע לניו יורק,
שחטפה התקף חרדה בזמן שהיתה בקנדה,
שאני לא בטוחה שאפילו הכניסו אותה לארה"ב,
שגרמה לאמא שלי לטוס עד קנדה מכסף שאין לנו.
אני מתגעגעת לחבר.
לפחות היה מי שיקשיב לי.
מישהו שאיכפת לו ממני.
כן, רבנו כל הזמן.
הסקס היה מזעזע,
הייתי צריכה להיות האמא השניה שלו.
אבל אהבתי אותו.
והבנתי אותו.
ורציתי להיות חלק מהחיים שלו.
הוא לא נתן לי.
לא רצה להיות עם חברים שלי ולא נתן לי להיות עם חברים שלו.
לא רצה שאני אבין את הדברים שהוא אוהב.
בסוף פשוט לא היה לנו על מה לדבר יותר
כל מה שנשאר היה לבהות אחד בשני והזדיין
אז זה דעך עד שכבר לא אהבתי אותו יותר וגמרתי את זה.
נמאס לי למשוך את החיים האלה.
לפעמים לקפוץ לכביש נראת אפשרות מזהירה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
