מה? הוא חמוד בפורסט גאמפ.

עינב: ראיתי היום בבוקר צבי הנינג'ה עם אחי הקטן, ואת ממש דומה לאפריל!

אני: איכס, אבל יש לה בגדים מכוערייייייייייים. אני לא דומה לה.

עינב: לא זה, האף, השיער, את דומה לה.

אני: טוב נו, היא ג'ינג'ית והכל. אבל אני לא עיתונאית כושלת. והיא פקאצה!

עינב: גם את פקאצה.

אני: לא נכון. ):

עינב: מה את מתביישת בזה? תודי שאת פקאצה וזהו, את יודעת שזה נכון.

אני: טוב, נכון.

השיער שלי הרבה יותר יפה.

אבל כן יש לה אף כמו שלי כשחושבים על זה.

טוב, עכשיו קיץ, והגיע הזמן לדיאטה. אני אמנם לא שמנה, אני אפילו רזה, אבל אני לא מרוצה מהמראה שלי כרגע וממש לא אכפת לי מכמה שכולם אומרים שאני רזה מידי. זה לא נכון, והבגדים שלי כבר לא נראים טוב עליי כמו שהם היו לפני כמה חודשים. אני אוכלת שטויות.

יאללה, אין יותר משלוש ארוחות ביום וגם זה בלי אוכל נוטף שמן ומגעיל (כלומר, וופל בלגי או המבורגר טעימים. להתראות, אוכל, אני אתגעגע).

עכשיו גם צריך לעשות ספורט, וזה החלק הקשה באמת. לא לאכול אף פעם לא הייתה בעיה מבחינתי, גם ככה יש לי קיבה קטנה, אבל אני כן בטטה רצינית.

אהה, כן, וגם עבודה.

אני אוהבת כסף (ואחרי זה אני עוד אומרת שאני לא פקאצה? LOL. הרי זה ברור לכולם שאני מבזבזת כסף על שטויות).

היום היה לי יום מעולה. כשישבתי היום בתחנת האוטובוס בבית הספר וחיכיתי להסעה, נשענתי לאחור על הספסל, עצמתי עיניים וחייכתי לעצמי. אני באמת מרגישה שדברים מסתדרים סוף כל סוף.

המבחן שהיה לי היום הלך לי יותר טוב משחשבתי שיילך, מחר אני מסיימת עם המחוייבות אישית הטיפשית, ובכלל כל הבעיות שהיו לי עם בית הספר הולכות ונעלמות. הדבר הכי נחמד שקרה זה שחשבתי שמישהו יפרק את העץ שבניתי בפרוייקט האמנות שלי, ואז המורה למתמטיקה שלי באה ושאלה אם היא יכולה לקחת ולתרום אותו למישהי שהיא מכירה שמפעילה ילדים עם ליקויים קשים בעזרת תיאטרון. זה ממש שימח אותי שיש לו עכשיו שימוש כזה.

בכל מקרה, אני יכולה עכשיו באופן כללי להישען אחורה ולחייך, כי המאמצים שלי משתלמים והחיים שלי מסתדרים.

אבל בדרך חזרה באוטובוס הביתה עלתה לי מעין מחשבה מוזרה, פשוט קפץ לראש שלי המשפט הזה - "End of chapter". זה מרגיש כאילו משהו בחיים שלי הסתיים, או שמשהו בי השתנה, אני לא יודעת. יש משהו שמציק לי שאני לא יכולה להצביע עליו. משהו חסר.

אולי זה כבר לא מספיק לי להיות שטחית יותר. אולי זה לא מספיק לי כמה שכולם אומרים שנראה כאילו טוב לי בזמן האחרון, כי מה שמטריד אותי הוא שההיפך הוא הנכון - אבל נהייתי שחקנית טובה יותר. החיוכים המזוייפים שלי לא מאכזבים, no sir. לא אלו שזה עובד עליהם. אני הרי נופרי המקסימה והמיוחדת, ואני לא אאכזב את מי שחושב כך.

בשלב מסויים זה כבר לא מספיק, אתם יודעים? לעשות הצגות רק כי אתה לא אוהב את מי שאתה.

לפני יומיים מישהו שחשב שהכיר אותי אמר לי שעכשיו כשהוא גילה כמה דברים הוא יודע עד כמה הוא רחוק מזה. ואם זה כך, סביר להניח שאף אחד לא מכיר. המחשבה הזאת מעציבה אותי.

אני תמיד רחוקה מידי, בלתי מושגת. כי אני יודעת שעדיף מרחוק. ככה אי אפשר להיפגע.

זה מתחיל להיות לי באמת אכפת רק בשעות המאוחרות של הלילה, כשאני מבינה שאין לי עם מי לדבר אף פעם.

זה לא משנה.

החיים שלי מושלמים, לא?

בהמשך הנסיעה היום באוטובוס ראיתי בולדוזרים הורסים שאריות מבניין שנשרף שהמון זמן עומדות שם, כמה סמלי. סוף סוף העיפו את הדבר המכוער הזה.

אז אולי הגיע הזמן בשבילי לעבור הלאה. אולי זה באמת סוף של פרק בחיים שלי, ואולי זה לא דבר רע.

אני תוהה אם להיות רחוקה תמיד מכולם זה לא דבר רע. אם אני משתנה לטובה או מאבדת חלק משמעותי בעצמי שלא צריך ללכת.