טוב, עשיתי שחזור בלוג.
עכשיו יום שישי בערב ומשהו לא ברור אוכל לי את הלב.
ובעצם, אני לא יודעת למה חזרתי לבלוג הזה. אף אחד לא קורא כאן ואני שונאת את עצמי על כך שאני לא מהאנשים האלה שאנשים אחרים נוטים לחבב, או שונאת את עצמי על זה שאכפת לי מזה שאני לא מאלה.
למרות שכרגע אני לא ממש שונאת את עצמי אלא רק את העובדה שאני כאן ואת זה שאני אנטיפתית בטירוף כרגע. ולמה שלא אהיה? זה עולם חומרני ואני ילדה חומרנית.
שוב בא האטרף הזה ופשוט אין לי עם מי לחלוק, אז אני צריכה להקיא את זה למקלדת. ובכל זאת זה מרגיש כמו לדבר אל הקיר, ליטרלי, שזו הסיבה לכך שמחקתי.
כל מה שעובר לי בראש כרגע זה שבא לי שכולם יקפצו לי. אבל אני יודעת שזה רק תירוץ, ושבעצם אני רוצה שאנשים יקפצו לי על זה שהם לא שם. הם שם, הם עומדים, והם שואלים מה נשמע, אבל הם לא שם. הם הלכו. וגם אני. זה מן פיצול דרכים עכשיו, ואני יודעת שלא משנה לאן אלך אני אבוא עם הגישה הבלתי מותנית של "קפצו לי" שאף אחד לא אוהב, שהיא חלק ממני ולכן תהיה שם בכל מקרה, ושגם האנשים החדשים שאפגוש יהיו-לא-יהיו שם, וכן הלאה וכן הלאה.
זה מפגר.
אני רוצה הביתה. איפהשהו בשלהי שנת 2007. הייתי עוד יותר מפגרת, אבל הרגשתי יותר סגורה על עצמי בתוך הטינאייג'ריות הצבעונית והלא אסתטית. הסידור של עכשיו מנוכר לי, כל הקטע של צבא-רישיון-עבודה-בגדים, כשאין מקום לחלומות שהם מעבר לשינה בלילה או למחשבות שאני חושבת כשאני שותה את הקפה בבוקר. ובלי חלומות זה די מנוכר, במיוחד כשאין לידי ספר של ניל גיימן.
בכל מקרה, עוד שניה על המחשב ואני חוטפת התקף אפילפסיה, כי אחרי שבוע בלי מחשב אני כבר לא רגילה לשבת יותר מחצי שעה ברצף. אז לילה טוב, ו...
קפצו לי.
עריכה:
כוסעמק, השכנים צועקים פה גם בשישי בלילה. עכשיו אני יודעת למה ישנתי טוב יותר באנגליה. אף פעם לא באמת מתרגלים לרעש שלהם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Lady Amalthea
