די!

זה לא כמו שחשבתי שיהיה בקטע של הגימלים. חשבתי שזה יהיה כמו בבית הספר שאני באמת נהנית מזה. אבל היום וחצי בבית האלו רק מוכיחים לי שאני כנראה נהנית ממה שאני עושה במשטרה. כי תסלחו לי, אני פשוט משועממת כאן בבית. זה מדכא ממש. ואני חושבת יותר מידי כשאני בבית.

מרוב שיעמום אני עלולה להחליף את צבע השיער. עוד פעם.

_______________________________________

אז התפקיד ממש בסדר מסתבר, אני ממש נהנית מהאנשים שאיתי ומכל הטייסים הקרועים שם. זה ממש נחמד.

אבל איכשהו נשארת התחושה הזאת שתמיד דופקים אותי איכשהו, שרק אני עשיתי טירונות באוהל, שרק אני לא מוסמכת לתפקיד שלי בצורה מסודרת, שרק לי יש מערכות יחסים דפוקות מהיסוד. וגם השיער שלי מעצבן. אני לא אוהבת לשקוע ברחמים עצמיים אבל כן, אני אודה שיש דאון מסויים ואת ההרגשה שמרפי עוקב אחריי עם זכוכית מגדלת. וכרגע זה מאוד טריוויאלי.

זה פשוט לא הולך לא לפה ולא לשם, הא?