רובוטים על גבי רובוטים שחונכו על ידי רובוטים.

פה ושם אם תפשפש תמצא איזה הולדן קולפילד, קטן ומפוחד, נבלע במערכת, קולו הייחודי נדרס, לא יודע איך לעוף, לא יודע לאן.

הרי לאן הברווזים עפים כשהאגם קפוא?

"הולדן קולפילד." "מי?" "ג'יי די סלינג'ר" "מה?" "התפסן בשדה השיפון" "אההה זה החרא הזה משיעור ספרות? איזה משעמם, אני הולך לראות האח הגדול, באמאשלי"

דויד בן-גוריון? לדעת מי היה, רק בגדר המלצה.

להיות מזויף, צבוע, חנפן? חובה, חובה.

להיות אינטרסנט, חושב איך להשיג כסף, מכוון את כל חייך לשם, כשהכסף הוא מטרה ולא אמצעי? אלא מה.

מדינת ישראל, 2010. כל מי שלא הלך לאקסטרני לא הייתה לו אפשרות כלכלית, יש לו חברים במסגרת שהופכים את זה ליותר נחמד, לא יודע מה טוב בשבילו, או שהוא אחד מהם. מי זה הם? רובכם. אני אהיה מתנשאת, אשמע אליטיסטית, אבל אני יודעת את מה ששכחתם מזמן. אנחנו תמיד ילדים מבפנים, כל השאר מתווסף, אבל הילד שלכם מת כבר ממזמן ואתם נושאים אותו בתוך ארון קבורה.

אני אולי נביאת זעם, אבל לדעתי כל מי שיש לו שכל יברח מהארץ בסוף מכל הערסיאדה והגועל נפש או מהאליטיזם החנפני והצבוע, בעל הממון. אני מתחילה לתהות מי מהם יותר גרוע.

בכל אופן, לאחותי הקטנה יש בעיות ביסודי, ולמרות שהיא ילדה מקסימה, חברותית, חכמה ומוכשרת היא נדחית על ידי המערכת והילדים האחרים. ואני אומרת להורים שלי - אל תתנו לזה לקרות לה כמו שזה קרה לי, תעשו הכל כדי שלא תלמד עד הסוף במסגרת המגעילה וחסרת המעוף הזאת. שתעשה אקסטרני, ושיעזבו אותה, באמאשלהם. כי אני הייתי מוותרת על התענוג המפוקפק הזה בלי לחשוב פעמיים, על כל השריטות ועל זה שגדלתי בהרגשה שאני מעין פריק-שואו ולא שייכת לאף מקום. ואני ארגיש ככה כנראה, עד סוף ימיי, או עד שאמצא מקום שאוכל לקרוא לו בית.

אני די הולדן קולפילד, ואולי בעצם אין לי בית. ואם יש אני די משוכנעת שהוא לא בסביבה.