~לוגמת מהקפה~

ישנתי זוועה בלילה והמצב רוח עוד לא עבר, אבל אולי אם אני אתעלם זה יידעך מעצמו. כי אני אוהבת את עצמי ואנשים אוהבים אותי כשאני פקאץ קטן בלונדיני (טוב, על זה אני עובדת, כנראה יקרה בשבוע הבא ורחמים על שערי המת עם כל החימצונים והצביעות שאני מעבירה אותו). אז עכשיו זה לא עניין של להעמיד פנים של לא אכפת לי, זה עניין של באמת ממש לא אכפת לי כי ככה החלטתי.

רשימה של דברים שצריך לעבוד עליהם:

-לזכות בלוטו

-לזכות בלוטו שוב

-להיות עריקה

-להיות היפית

-לכתוב יומן. לא "יומני היקר", אבל המחשב פשוט לא מספיק זמין ונמאס לי שאני חושבת על רעיונות טובים והם לא על שום דף ובסוף אני שוכחת מהם.

אני צריכה לשנות קצת את העיצוב של הבלוג בהזדמנות, עם המשמרות המזדיינות האלה אפילו זמן למקלחת בקושי יש לי. ואחרי זה הורים שלי שואלים אותי למה אני לא רוצה את התפקיד הזה, פחההההה

הלכתי להתארגן, מוסרת אהבה ונשיקות לכל יוצאי בריה"מ לשעבר. כי בסך הכל הם הכי אוהבים אותי, אז מגיע להם. 

אם אני רק אאמין,

זה קל לך לומר כשאתה אומר את זה מרחוק.

No harm done, eh mate?

כמה אבסורד שלכבוד שנת 2010 יורדות מסיכות ומתגלות אמיתות ושקרים. האנשים שחשבת שתמיד יהיו שם אף פעם לא נמצאים, ואלה שחשבת שלעולם לא יחזרו הם היחידים שנמצאים בסביבה.

זה קצת מוזר.

אבל גם אני מוזרה, אז שיהיה.

אני רק רוצה שהימים המלחיצים האלה יעברו כבר ויבואו ימים של שקט, אני מרגישה כאילו יושב לי שעון עם סטופר על המוח ומתקתק, אי אפשר לחשוב ככה.

לפני שבוע רק אמרתי לחברה במצב לא נעים "אני לא הייתי יודעת מה לעשות במצב הזה בלעדייך", אבל עכשיו נשארה רק אני, ואני אצטרך לדעת מה לעשות במצבים האלה בלי אף אחד כי ככה זה הולך להיות עכשיו. תגידו לי שיהיה בסדר.