משהו לשיר עליו.

אני אלך מכאן עכשיו, עד שיהיה לי משהו לשיר עליו. עד שאלמד לחיות שוב.

בינתיים אני שם. אני כאן, אבל לא ממש. אני נחה בצד הדרך שלי, עושה הפסקה בין אימרה סרקסטית זו לאחרת, מתייפחת.

עוד מעט כשיהיה לי כח, אני אמשיך כמו תמיד,

להעמיד פנים שבכלל לא אכפת לי.

כל הזמן הזה שבזבזתי בלתהות אם הייתה לי משמעות בעיניך הורג אותי.

עכשיו נתחיל את הסיבוב השני של המשחק המוכר לשמצה - "לשכוח".

אין לי בולבול לשטויות האלה. (הו ווא, זה המשפט הכי בוגר שיצא מפי בחודשים האחרונים)

אז יופי. אני פרחה, כולם שונאים אותי, ועכשיו כואב לי הראש כי ישנתי יותר מידי.

אווו, אווו! והשעון הדיגיטלי במחשב תקוע על "11:11" כבר 10 דקות. יש לי סטוקר.

עריכה:

כבר 3\4 שעה וזה עדיין תקוע.