בטח יקראו פה 0 אנשים, למרות שאני מאוד רוצה שיגיבו לי ואולי יתנו לי עצות, אבל לא נורא. אז אני אספר קצת על עצמי ולמה הבלוג בדוי.
כמו שכתבתי ברשימות, אני תלמידת תיכון במרכז הארץ והשם הבדוי לבלוג הוא מור. פתחתי את הבלוג הזה כדי שאני יוכל לשתף מישהו (או את האוויר. מי שיקרא פה.) ברגשות שאני מרגישה, כי בתכלס אין לי חברה/ידיד טוב/ה שאני יכולה לשתף ולסמוך עליו/עליה שיבינו אותי. כל החברים שלי די, איך לומר, מרוכזים בעצמם. גיל ההתבגרות, אני מניחה.
אז הנה אני, כותבת פה, כדי להוריד מהלב הרבה כובד שיושב כבר כמה שנים טובות. יהיה לי נורא קשה לבטא את עצמי, בזה אני בטוחה, כי אף פעם לא סיפרתי/כתבתי דברים כאלו אז יהיה לי קשה להיפתח. גם אם אף אחד לא זיהה אותי.
נתחיל במה שמפריע לי יותר מכל? אני מרגישה בודדה. אבל בודדה בצורה נוראית, כאילו אני אתקע ככה לנצח. אני לא רוצה להיות בודדה לנצח. חברים טובים שיחבקו אותי כשאני בדיכאון - אין לי, חבר שיגיד לי שהוא אוהב אותי לא משנה מה יקרה - אין לי. אני מרגישה ריקה מבפנים, חלולה. אני מסתכלת על עצמי במראה, לעיניים, ואני רואה ריק, שום דבר, חוץ משנאה עצמית או פחד מהמצב הנוכחי שאני בודדה.
אני לא נראית רע, כאילו, אני תמיד אגיד על עצמי שאני נראית כמו חרא (כמו כל אישה נורמלית), אבל השאר (ידידים, חברות וכו') אומרים לי שאני נראית טוב מאוד, אז אני מאמינה. בכל מקרה, אם אני נראית טוב אז למה, לעזאזל, אני לא מוצאת חבר? נראה שכל נער בגילי חושב רק על כמה בחורות לזיין והם פוזרים, פשוט פוזרים, עם כל השתייה והעישון ואני לא רוצה את זה. אני רוצה מישהו אמיתי, שיהיה עצמו, שיהיה מצחיק ונחמד ויאהב אותי. אני לא מבינה למה כולם מוצאים את זה ורק אני לא..אני..זה קשה ללכת בת"א (או בכל מקום, לא משנה) ולראות אנשים מתחבקים ואוהבים ורק אני תקועה לבד ומתי לי זה יגיע? אני יודעת שזה מגיע לי, כי אני לא חרא בן אדם בכלל, הייתי אומרת שאני סבבה, אבל מצבים בעבר שלי גרמו לי להגיע למצב של ביטחון עצמי נמוך ברמות מטורפות, שנאה עצמית ומחשבה שאף אחד לא יאהב אותי לעולם, אבל בתוך תוכי אני יודעת שמגיע לי את זה ואני רק מחכה שיגיע מישהו שאני יוכל להיות איתו ולהיפתח איתו ולהגיד סוף סוף, בפעם הראשונה בחיי, למישהו ש"אני אוהבת אותו". פתטי שלא אמרתי לאף אחד. הגעתי למצב של אדישות בגלל דברים שקרו לפני שנתיים עד ליסודי. אני רק רוצה לומר שלילדים ביסודי אין מושג כמה כל מילה שהם מוציאים מהפה נחרטת במוח וכל פעם כשאתה בא להיפתח בפני מישהו היא צצה מולך ומזכירה לך שאתה לוזר, לא משנה מה תעשה ולא משנה מה תיהיה. זה הורג מבפנים. כאילו אתה מדמם לאט לאט ואף אחד לא רואה ולא יכול לעזור לך. כשאומרים שאלימות מילולית יותר כואבת - צדקו.
כל הזמן אני חולמת בהקיץ על היום שאני אפגוש מישהו ואנחנו נלך ביחד ברחוב, והוא יכרוך את היד סביבי ויגיד לי שהוא אוהב אותי ויחייך ואני אשמח. נמאס לי שזה רק חלום רחוק. אני רוצה את זה כבר, נמאס לי לחכות פאקינג 17 שנה.
ו"חברה" שלי אמרה לי: "חווית פעם שמישהו אהב אותך וחיבק אותך?"
עניתי לה שלא והיא אמרה לי: "יופי. כי אני כן, אז לי מגיע את זה ולך לא, כי את לא יודעת מה את מפסידה".
האמת? היא חוותה את זה והיה לה את זה וזה עדיף מאשר שאף פעם לא יהיה את זה, כמו לי. פשוט לפעמים בא לי לבכות ולא להפסיק, עד שמישהו יראה ויעזור.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Left Alone