פמיניזם זה לכולנו.

"פמיניסטית:

בוצ'ה, שורפת חזיות, דייקית, ממורמרת, צריכה זין, לא עושה בית שחי, שונאת גברים."

(על פי הלקסיקון הסטריאוטיפי העממי)

אני רוצה לפתוח בהודאה קטנה:

אני שונאת את זה שאנשים שלא מבינים מחייהם, ובטח שלא מחיי, מתווכחים איתי. כן, ככה אני - אולי קפריזית, תגידו, כמה שזה מתאים לאשה - אבל הייתי מעדיפה שאנשים ישאירו את הויכוחים לתחומים שהם מבינים בהם. לצערי הרב, אני נאיבית: יותר מדי אנשים חושבים שאם הם יגידו את דבריהם מספיק חזק ויחזרו עליהם שוב ושוב, הם לפתע יהפכו לנכונים ולא אוכל שלא להסכים עמם. מצטערת, ידידיי. דמגוגיה לא כל כך עובדת עליי.

עכשיו תשאלו: מה לזה ולפמיניזם?

התשובה לכך היא פשוטה. כמה שאדם הוא יותר בור בתחום, כך הוא יותר שש להביע את דעתו ולפתוח את הפה. גם כאשר הוא טועה. הבעיה היא שלא תמיד הוא יודע שהוא טועה.

האם כל מי שדואג להבהיר לי שפמיניזם זה מגעיל, חסר טעם, חסר אחיזה במציאות, ובעצם כולו קונספירציה אחת גדולה של נשים משועממות שלא תפסו גבר, באמת יודע על מה הוא מדבר?

האם אתם יודעים?

בואו נצא מנקודת הנחה שלא, ונתחיל מההתחלה.

מה זה בעצם פמיניזם, ולמה צריך אותו, אם בכלל?

אז הנה, זהו פמיניזם (על פי מילון ספיר):

"עיקרון חברתי הדוגל במתן זכויות לנשים על יסוד שוויון המינים". וזה הכל.

אין פה שום קונספירציה, שום רצון של הנשים לשלוט על העולם ושום ברביקיו-של-בגדים-תחתוניים (ורובכם קרוב לוודאי לא יודעים שמעולם לא נשרפו חזיות, וכל העניין הוא עיוות של התקשורת!).

בסך הכל רצון לגיטימי לא להיות נחותות, ואני בטוחה שגם השוביניסטים מבינינו מסכימים על זה שמבחינה חוקית צריך להיות שוויון. הרי אף אחד לא רוצה להיות נחות מבחינת החוק רק בגלל סיבה מטופשת כזו או אחרת, שהיא במקרה מה שיש (או אין) לו בין הרגליים.

לא יודעת מה איתכם, אבל אני מאמינה שרוב האנשים הנאורים יסכימו עם המחשבה שלא צריך להפלות נשים וגברים רק עקב מינם.

מקובל עליכם הרעיון? מסכימים עם המחשבה הכה-מהפכנית של "שוויון זכויות בין המינים"?

מזל טוב, אתם פמיניסטים. איקווליסטים, ליתר דיוק. כן כן, אל תטעו, אין פה שום חוכמות – או שאתם מסכימים או שלא. מה שבא אחר כך הוא רק אידיאולוגיות וגישות שונות לגשמת המטרה העילאית של השוויון.

זה כל הסיפור.

ובקשר למי שצריך את הפמיניזם הזה – תאמינו או לא, אבל שוביניזם פוגע הן בנשים והן בגברים.

אם ככה, אז תשאלו – איפה פה הבעיה? הרי כבר מזמן יש לכן שוויון זכויות, ואפילו מרשים לכן לצאת מהמטבח לפעמים כדי לבחור או משהו. למה לחפש סתם בעיות ולעורר ישנים מתרדמתם?

אם מישהו ישאל אותי שאלה כזו אני אענה לו משהו כזה:

נניח שקיים שוויון בפני החוק, וזה טוב ויפה; אבל זה שהוא לא עומד המבחן המציאות, זה יפה פחות.

קודם כל, בכנסת, שמתיימרת לייצג את חתך האוכלוסיה, יש 15% נשים, בעוד באוכלוסיה יש יותר מ-50%. האם זה ייצוג הוגן? בחייכם, אפילו הסטלנים שבינינו מקבלים ייצוג יותר מכובד.

אז נכון שאפשר לומר לי בתגובה שגברים יכולים להגן על האינטרסים של נשים. הרי הם גם בני אדם, וגם הם יכולים לחשוב בהגיון ולנהוג בהתחשבות.

אבל כשבשנות ה-90 חברת כנסת אחת התייחסה לנושא האלימות במשפחה, ובתגובה צחקו לה בפנים, או כשחוק ההפלות נקבע בהסכם קואליציוני בין מפלגה אחת לאחרת, והנשים עצמן בכלל לא היוו בו שיקול רלוונטי, הגיע הזמן לשאול את עצמנו עד כמה גבר באמת יכול להגן על האינטרסים של האשה, ועד כמה יש בכוחן של הנשים להגן על האינטרסים של עצמן, במקום להיות תלויות בגברים ללא הרף.

אולי גברים יכולים לדאוג לאינטרסים הנשיים, אבל הבעיה היא שכל אחד דואג לאינטרסים של עצמו לפני כל היתר. למה שנשים לא יגנו על האינטרסים של עצמן, במקום לחכות לגבר שיציל אותן? גבירותיי, אתן מוזמנות להתעורר עכשיו. עצמאות היא לא מילה גסה.

חוץ מזה, הנה בעיה נוספת: קחו בחשבון שאף אשה בכנסת לא מייצגת את עצמה בתור אשה, אלא רק את דעותיה הפוליטיות. זו בעיה שמקורה לא ברור, אבל הפתרון שלה דווקא פשוט – כמו שאנשים בעלי דעה פוליטית מסויימת מתארגנים ביחד ומקימים מפלגה, למה ש(א)נשים בעלי דעה חברתית משותפת לא יתארגנו יחדיו?

לכאורה טריוויאלי, אבל זה לא ממש קורה. למה? ביטס מי. אולי כי מקפידים להפריד את המין מהפוליטיקה, כאילו הוא לא רלוונטי.

אבל היי, כמו שהטעם המוזיקלי של ראש מפלגת "עלה ירוק" לא אמור לעניין אף אחד מהבוחרים, כך גם מינן של חברות הכנסת לא אמורות לעניין את בוחרי המפלגות, ולהיפך – אם תקום מפלגת נשים, דעותיהן הפוליטיות לא אמורות לעניין איש. כלומר, הקשר בין המין לדעה הפוליטית הוא לא רלוונטי בכל הנוגע להקמת מפלגת נשים. אם כך, למה לא מקימים? למה אין מפלגת נשים, בעוד "מפלגת זכויות הגבר במשפחה" דווקא מצליחה לא רע ועומדת על אותו עיקרון?

אני חושבת שהכשלון טמון בעובדה שאף אשה לא רוצה לייצג את עצמה כאשה; זה משפיל, להכיר בעובדה שמתייחסים אלייך כאל נחותה, ועוד להילחם נגד זה כמו איזה דון קישוט מיואש ומשועמם. ומילא זה, אבל צריך גם להתמודד עם האנשים שלא יבינו מאיפה בא, נניח, הרעיון המטורף הזה, שתהיה לנו פעם רמטכ"לית (נשים? בנקודות מפתח צבאיות?! לאאא...) ולנסות להסביר שאין לך שום בעיה עם המין הגברי, הרי רק עם השוביניזם יש לך בעיה. וזאת לא בעיה של גברים נגד נשים, או להיפך. זאת בעיה משותפת של כל החברה.

אז יש שוויון או לא?! מה צריך לעשות בשבילו?

קודם כל – אין.

עם הנתונים כיום – האחוז המזערי של נשים בפוליטיקה, בכלכלה ובספורט, והיחס המזלזל והמתנשא לאלו שכן מגיעות לשם – איך אפשר אפילו לדמיין שיש שוויון?

לדוגמא, הספורט: אז נכון שנשים פחות טובות בספורט מגברים, אבל כאשר נשים מתחרות עם נשים אחרות, היחס אליהן שונה מהיחס שמקבלים גברים שמתחרים עם גברים אחרים. אפשר לראות את זה בתקציבים של קבוצות הספורט הנשי לעומת הגברי, מידת החשיפה שלהן בתקשורת ומידת היחס והכבוד שהן מקבלות מהאוכלוסיה.

ספורט נתפס כמשהו גברי, ולכן הצלחה של קבוצת נשים בכדורגל לא תגרום לאנשים לצפצץ ב-12 בלילה בכביש המהיר. מקסימום לסינון איזה "וואלה, יופי" קטן.

ואם תפתחו לרגע את מוסף הכלכלה – כמה נשים יוזכרו שם, וכמה גברים? כמה מנכ"ליות, מנהלות, אחראיות, מיליונריות – וכמה מקביליהן הזכרים?

למה הנשים מיעוט בכלכלה? אולי כי הן חוששות להתעסק עם יותר מדי כסף וכוח, כי ככה הן חונכו – להיות פשרניות, מבינות ונייטרליות. אולי כי דוחקים אותן מטה. אולי כי חותרים תחתן בצמרת. אני אישית לא יודעת, מעולם לא ניהלתי בנק.

אני מאוד מקווה שאף אחד לא חושב על תירוץ כמו "הבדלים פיזיולוגיים" בכל הנוגע ליכולות ניהול או כלכלה. מאוד נוח לתרץ הכל בהבדלים מעורפלים שכאלה, אבל רוב האנשים לא יודעים שהדבר היחיד שהוכח מדעית עד כה זה שגברים הם בעלי יכולות פיזיות גבוהות יותר וכושר גופני יותר טוב. הכל מבחינה סטטיסטית, כמובן, כלומר – הממצאים האלו לא אומרים שהגבר הכי חלש יהיה חזק יותר מהאשה הכי חזקה, כי מדובר פה רק בנתונים בממוצעים, ותמיד יש את סטיות התקן.

אה, ונשים יכולות גם ללדת, אבל זה אופציונלי – כלומר, רק אם ירצו. עם זאת, אנשים נוטים לשכוח שברוב המקרים הלידה תלויה ברצונה של היולדת. הדבר מהווה תירוץ מאד נוח, שיוצא מנקודת הנחה שנקבה לא יכולה לשלוט ביכולת ההולדה שלה, ומוכרחה להוליד ילדים בלי קשר לעולם שסביבה. ה"אינטואיציה האימהית" וה"צורך" בהולדה הפכו לקלישאות שמהוות איזושהי לגיטימציה לאי-קידומן של נשים, בגלל הפחד שפתאום יבוא להן איזה ילד. ככה, שלא יהיה משעמם להן עם ההורמונים.

חבל שלאחרונה המדע הפך להיות לתירוץ נוח ביותר להשארת הנשים במצב נחות, כי "ככה הן נוצרו", ומתרצים בו בערך כל דבר, החל מהעובדה שנשים לא יודעות לנהוג, דרך הצורך של נשים באהבה וכלה בעובדה שהן לא מספיק טובות במדעים מדוייקים. למה? ככה. טבע. אל תתווכחי, תקבלי את העובדה שנחותה נולדת ונחותה תמותי.

לא ממש נחמד, הא?

למרות ששום הבדל פיזיולוגי לא באמת מפריע למישהי להפוך מסמנכ"לית למנכ"לית, או מסגנית אלוף לתת-אלוף. עם זאת, הבדלים חברתיים דווקא כן מפריעים, אפילו מאוד.

מישהו חד מחשבה היה אומר לי עכשיו שמה פתאום, הרי הנשים יכולות להתקדם מבחינת החוק, אז למה הן לא עושות את זה? אם יש להן שוויון הזדמנויות, מי מפריע למישהי ללכת ולנהל חברת הייטק?

ובכן, מפריעים גם מפריעים. אם איש לא היה מפריע, לא היה הפער המספרי הזה. ולא, הוא לא נובע עקב איזושהי טפשות נשית מיוחדת. זהו פער חברתי גרידא.

פה ממש נכנס הביטוי "תקרת זכוכית", שהיא המעצור של הנשים בכל מה שנוגע לקידום והתקדמות בסולם.

התקרה היא פשוטה מאוד: נותנים לנשים קידום עד לנקודה מסויימת, ומשם והלאה מערימים עליה קשיים, שמים לה רגליים ומנסים להוכיח לה בכל דרך חוקית שמקומה הוא לא שם, משום שהיא לא טובה מספיק. בתיכון ובביה"ס לא רואים את זה, אבל הדבר ניכר בצבא. הרי למה הקימו את ח"ן (חיל נשים), ואחרי פירוקו הציבו את היוהל"ן (יועצת הרמטכ"ל לענייני נשים)? כדי לנסות למגר את השוביניזם הצבאי ולמנוע דחיקת נשים. השוביניזם בצבא ובחברה הוא מצב חי וקיים, לצערנו.

התהליך הוא כזה: כשאשה אחת נכנסת לעמדה בכירה בחברה גברית, היחס אליה נע החל מהתייחסות כאל אובייקט מיני (כמובן), דרך תירוץ כל טעות שהיא תעשה, ולא האנושית והנורמלית ביותר, בהיותה אשה (או לחילופין ב"שריון המקומות", שמייד הופך לשק האיגרוף של כולם, כאילו שבו טמון הכשלון האישי שלה), ועד לחוסר אמון ונתינת תחושה של "את נמצאת פה בחסד, אנחנו יודעים שאת לא מסוגלת, אז לפחות תשתקי ותהיי יפה". בדרך יש עוד כמה תחנות, כמו התחנה בה האשה לא מוכנה לשתוק ולהודות לגברים הנדיבים שנתנו לה להיות סגנית מנהלת, אלא רוצה להתקדם. הו-שם היא תיתקל בבעיה של ממש.

אם תשימו לב, קידומן של נשים מתאפשר בעיקר במקצועות מסורתיים שדורשים כישורים 'נשיים' ("אתן טובות בזה, אז תעסקו בזה, ואל תחפשו לכן צרות חדשות"): פסיכולוגיה, סוציולוגיה, עבודה סוציאלית, רפואה או סיעוד, אדריכלות, אמנויות, איפור, עיצוב, ארכיטקטורה, ייעוץ, הוראה וכו'. כל מה שקשורה בו הקשבה, אמפתיה, חינוך, רגישות אסתטית או כל תכונה "נשית" אחרת מאויש לרוב על ידי נשים.

לדבר הזה קוראים הבניות חברתיות: החברה שלנו בנויה בצורה מסויימת – נניח, כמו תבניות של קרח – וכל אדם שמתחנך בה מקבל את צורת החברה, כלומר התבנית.

אשה לומדת מילדותה "לאהוב" ולהתמקד במקצועות מסויימים, אליהם מכוונים אותה בצורה לא מודעת. כך נשמר סטטוס קוו של נשים מחונכות שהופכות להיות לנשים מחנכות וכך הלאה, ועולם כמנהגו נוהג.

כשאשה מנסה לצאת מהמסגרת הזאת ולהיות, נניח, הנדסאית חשמל, תהיה לה בעיה להתקדם.

בואו נדמיין שמדובר כאן במישהי מאוד שאפתנית, שלא נשברה לאורך כל הדרך, ומלאה במוטיבציה וצורך להוכיח את עצמה (כמו רוב הנשים שמגיעות לעמדות בכירות). אך למרות כל האמביציה, בדרך למעלה היא תיתקל במספר דברים.

הראשון הוא פקפוק ביכולותיה;

השני הוא מבוכה וחוסר נעימות, עקב היותה האשה היחידה בחברה גברית מובהקת;

השלישי הוא קושי להתקדם;

הרביעי הוא זלזול בה, ותירוץ הקידום שלה בכישורים מיניים כאלה ואחרים;

והחמישי יהיה הרכב שחנה מאחוריה בחנייה של המשרד, כשהיא תנסה לנסוע לעורך הדין שלה כדי לתבוע את החברה על אפליה בשכר.

אך אל תטעו! – אפליה על רקע מגדרי היא אינה תענוג שרק נשים זוכות לו.

גם גברים סובלים מהסטריאוטיפים הללו. הרי דימוי הגבר בתקשורת הוא לרוב של פוגע, בעוד דימוי האשה הוא של קורבן. שניהם דימויים שליליים שלא מציגים אף אחד מהמינים באור חיובי, ושניהם נובעים מתפיסת עולם שוביניסטית.

לא נראה לי שגבר נהנה במיוחד מלהתפס כסוג של איום מתמיד, כמו שאשה לא אוהבת להמצא בעמדת קורבן אפשרית.

אני לא חושבת שזה בסדר שגבר נחשב לחלש בגלל שהוא מעז לפתח רגשות.

אני לא חושבת שהסטיגמה המצ'ואיסטית עושה טוב במיוחד לגברים, בגלל שקשה לצאת ממנה לא פחות משקשה לנשים לצאת מהסטיגמה של הליידי השברירית.

תראו, למשל, את המפלגה לזכויות הגבר במשפחה: אני כל כך מסכימה איתם. הרי מי קבע שרק נשים מורשות לגדל ילדים?

בדיוק אותו אדם שקבע שרק גברים מורשים ללכת לפוליטיקה, אני מניחה.

ומה עם פתרון?

לפני הכל, צריך להכיר בעובדות: המצב הוא לא אידאלי. הוא דווקא די רחוק מזה. במציאות אין שוויון, אבל אני אופטימית, כי אולי עם השוויון התיאורטי עומד לבוא גם השוויון המעשי.

ישראל היא מדינה די שוביניסטית, גם כי מבחינה סטטיסטית מדינות עם צבא נוטות להיות הרבה יותר שוביניסטיות מאשר מדינות בלי (כמו דנמרק, בה יש בפרלמנט 50% נשים). אבל ישראל דווקא במצב ממש טוב בכל מה שקשור לצבא – היא היחידה שמגייסת נשים בדיוק באותה צורה כמו גברים, ומבחינה חוקית, כל התפקידים פתוחים לנשים בדיוק כמו לגברים. זה שחלקן לא מצליחות, לא אומר שצריך מלכתחילה לסגור את הדלת בפני כולן.

מסתבר שיש לנו תקווה.

הבעיה העיקרית היא האפליה. אפליה, מכלל סוג שהוא, היא לא צודקת, ואסור בשום אופן "לכפר" על אפלית נשים על ידי אפלית גברים. זה נשים הופלו לרעה זה לא בסדר, וזה לא יהיה יותר בסדר אם גם גברים יופלו. להיפך.

אם אשה מתנהגת כמו גבר בצורה מודעת, זה לא הופך אותה לפמיניסטית, אלא לשוביניסטית, כי ההתנהגות שלה מכירה ב'עליונותם' של הגברים, ובהיותם מטרה לשאוף אליה. זאת, בעצם, יריה ברגל.

אי אפשר להגיע לשוויון על ידי השלכת התכונות השליליות של מין אחד על המין השני. אם גם גברים יהיו אובססיביים לגבי המראה שלהם זה לא ייצור שוויון, אלא רק יהפוך את החברה שלנו ליותר שטחית, ואם נשים ינהגו בשוביניזם ובגסות, הן לא יהפכו לטובות יותר, אלא בעצם יתנו לגיטימציה לזלזול בנשים – כי אם לאשה מותר, למה שלגבר יהיה אסור?

אז מה כן צריך לעשות? – פה אין תשובה חד משמעית. יש כאלו שיצדדו באפליה מתקנת ויש כאלה שיתנגדו לה, יש כאלה שיעודדו שריון מקומות ויש כאלה שיילחמו נגד זה בכל תוקף.

בשורה התחתונה – מה שאנחנו, כחברה, יכולים לעשות בשביל להגיע לשוויון, זה לתת הזדמנות: לתת הזדמנות לנשים במחוזות ה"גבריים", ולתת הזדמנות לגברים גם במקצוע שנחשב ל"נשי".

שוויון או אפליה הוא מצב שמשמר את עצמו, כך שכששוויון נוצר, מאוד קשה להחזיר את המצב לקדמותו. העולם מתקדם קדימה ללא הרף, ואנו איתו – כך שכאשר נשים כן מצליחות להכנס ולהוות נתח מכובד מסך העמדות הבכירות, המצב הקיים ייכנס לתודעה הקולקטיבית, ולא יהיה מוזר או יוצא דופן.

כך תינתן הזדמנות לעוד נשים, שכבר לא יחששו להיאבק על מקומן, מה גם שהמאבק יהיה קל יותר ויותר עם הזמן.

בדיוק כך קרה בצבא, ואני לא רואה שום סיבה שזה לא יקרה גם בפוליטיקה.

אם מאבק פמיניסטי נואש של 50 שנה רצופות השיג זכות בחירה לנשים, תהרגו אותי אם אני יודעת מה הבעיה בלקבל את העובדה שבמאה ה-21 נשים יכולות להצליח באותם תפקידים כמו גברים – אם הן יידעו לנצל את ההזדמנות שניתנת להן.