משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

[1]

אנחנו לא מאמינות בעוזרות בית. גם כשהיינו ילדות לא האמנו בפיות. לפיכך לבדנו שאבנו אבק, וניקינו את השירותים, וטיאטאנו את הרצפה ושפשפנו תחתיות חרוכות של סירים. לרגע לא שכחנו שהלכלוך הוא נוכחות עיקשת, ואף מיותרת בתכלית, של פיסות עבר בזמן הווה. מכאן, שפעולת הניקוי היא טיהור הכרחי של ההווה מעקבות העבר שלנו (המפוקפק בדרך כלל, יש לציין).

רק לערימת הכביסה הנקייה לקיפול לא הצלחנו להגיע אף פעם. יאמר מי שיאמר, ערימת הכביסה הנקייה היא נוכחות של עתיד בזמן הווה. אולי הוא צודק. אולי זו הסיבה לכך שהערימה שלנו הלכה וגדלה. במקום לקפל, איפשרנו לה להתפתח בפינת החדר כמו מחלה.

[2]

ואז, יום אחד, מישהי תזדקק לחולצה מסוימת. סביר להניח שהיא לא תמצא אותה. גם אם תנבור בערימת הכבסים, גם אם תסיט בגדים שמאלה וימינה, עדיין לא תמצא אותה. לבסוף, באין ברירה, תזחל פנימה, לתוך הערימה. פתאום, תמצא עצמה נופלת, נופלת, זו תהיה נפילה ממושכת מאד. בתוך בור צר למדי וחשוך, היא תסתחרר כל הדרך למטה. קרן אור קלושה תאיר את דרכה בקושי. הדממה סביבה תהיה איטית, צמיגה, קרירה כמו ארבע לפנות בוקר על פסגת הר. מעליה ומתחתיה ירחפו חולצות טריקו, תחתוני מיקי מאוס, גרביים יחידניות, שמלות נשף אלגנטיות וחלוקי אמבטיה.

לבסוף היא תנחת נחיתה רכה בתוך ערימת בגדים חמימה וטרייה.

[3]

במשך דקות אחדות היא תשכב שרועה אפיים ארצה. במבט ראשון זהיר יתגלה גן מטופח ורחב ידיים, אלא מה. הגן יתבהר מתוך מסך ערפילי בוקר, שצבעו ורדרד כרקפת מהולה בחלב. האוויר יהיה נקי ומתוק לנשימה. טיפות טל אחרונות יזדהרו על שיחי היסמין. יהיה כל כך שקט, שהיא תצליח לשמוע את רטט כנפי הפרפרים. רוח בוקר חרישית תלטף ותרכך את לחייה. עיניה יתמלאו דמעות.

[4]

הייתי מעדיפה להפסיק את הסיפור בדיוק בנקודה זו.

[5]

אבל היא שומעת קול זימרה חרוצה. בשביל מטפסות לעברה שבע גמדות. הן אמנם נראות זקנות, אבל נשתמר בהן שמץ של ילדותיות גם בזיקנתן, כמו דילגו היישר מילדות לזיקנה. הגמדות נעצרות לידה.

"...אוף, עוד."

"סליחה, איפה אני?"

"איזו מין שאלה מטופשת. כאן, כמובן."

[6]

מוטב שתזדקף, אם כך. הזדקפה. ניערה מעצמה אניצי דשא, בלעה דמעות אחרונות, יישרה כתפיים. שבע הגמדות המשיכו בדרכן אל הצריף שבקצה השביל. קמה וצעדה בעקבותיהן. הן לא הזמינו אותה להיכנס, אך השאירו את הדלת פתוחה לרווחה.

הצריף? הצריף היה מסודר וצנוע, כל חלונותיו מוגפים. נרות עבים הפיצו אור צהוב על הקירות האפורים ובחלל החדר הצטבר ריחה המכביד של שעווה מומסת. במרכזו עמדה מיטת טיפולים מתקפלת, הגמדות רמזו לה לטפס על המיטה. בדרך כלל הסתייגה מקוסמטיקאיות, מסז'יסטיות, מטפלות הוליסטיות. אבל הפעם צייתה. הן היו שבע, ואילו היא הרהרה במזרן, שהיה דק מדי, ובמצעים, שהיו נוקשים ולא מזמינים. הגמדות נערכו סביב. שתיים מהן אחזו בידיה והצליבו אותן על בטנה, שתיים אחרות קיפלו את רגליה על ידיה, שלוש הנותרות קיפלו אותה שוב לשתיים, לאחור, כך שראשה נתמך בישבנה וכפות רגליה נצמדו לאוזניה. זה היה, אין מה לומר, קיפול ללא דופי.

[7]

הן הניחו אותנו בזהירות רבה על מדף, בתוך ארון כהה שעמד בפינת החדר. בעלטת הארון, הספקנו להבחין, התנוצצו לעברנו עוד המוני זוגות עיניים. רצינו לשאול עד מתי, ואם זה לתמיד, אבל דלת הארון כבר נסגרה בחריקה ורק זבוב שנלכד בפנים חבט נואשות בכנפיו וזימזם כמו משוגע.