ברית של מצורעים נכרתה בינינו, בהסכמה מיידית ודמומה.
הוא – במצחו העצום, בחמישים ועוד שנותיו, בחגורת מכנסיו שנמשכה כה גבוה, לופתת בעוצמה את בטנו ההריונית, ואני – שהייתי כפי שהייתי, בכל מאודה של אי-ההלימה, בארבע עשרה שנותיי, בגופי שלא חדל מלהתארך, בייאושי השקט והתמהַ.
בסופו של יום לימודים, מובסים תמיד, התאחדנו בציפייה המשותפת לאוטובוס שיחזיר אותנו אל השכונה.
לעיתים קרובות פנה אליי בדברים בשעה שהמתנו בתחנה, באותה נימה חביבה ומתנשאת של מבוגרים הבאים בדברים עם ילדים שאינם ילדיהם. לא מתוך רצון כן לנהל שיחה פנה אליי, כך תיארתי לעצמי, אלא עקב שאיפה נאצלת להפגין אדיבות ויהי מה. לא רציתי בתשומת הלב הזו, הפטרונות האבהית שלו העיקה עליי, בלבלה אותי, ובעיקר הבעיתה אותי המחשבה שאיראה בציבור כמשוחחת עימו מתוך קירבה, רק זה היה חסר לי – והרי הייתי תלמידתו – אף על פי כן, שיתפתי פעולה בחמיצות ילדותית, יְראה שמא סרבולו יתנגש בסרבולי.
יום יום יצאנו אבלים לגלוּת על מנת לשוב ממנה בשעות הצהריים. מורה לפיזיקה תיכונית ותלמידת כיתה ט´, עולה חדש ומהגרת-עד. אני, מתוקף פרויקט האינטגרציה העירוני, והוא, כל כולו מיכאל כץ שכזה, מתוך חובת הפרנסה.
על כורחנו נדחסנו לאותה משבצת, ממתינים שהזמן יעשה את שלו.
"הוא חי, ודי בכך", תאר ולדימיר נבוקוב את פנין שלו. בלתי אפשרי לדמיין את מיכאל כץ בשעת ההפסקה הגדולה, משתלב בהמולת חדר המורים, ועל עצמי אין אני רוצה להרחיב את הדיבור, לא כעת בכל אופן; הנה הוא, נדחק-נדחס לעבר מיחם הנירוסטה, מוקף מורות לתנ"ך ולספרות, ידו פשוטה קדימה וספל סדוק משתלשל ממנה; והנה הוא, אובד בערפילית של להג ובושם נשי, מבקש איתות קלוש של מגדלור, חוף מבטחים לזחול אליו בטרם יקרוס לתוך עצמו; והנה הוא שוב, במלוא יגון אבירותו, מאפשר לכולן לעקוף אותו בתור, דוחה ככל יכולתו את הרגע בו יהא עליו ללכוד שותפה מזדמנת, קרבן לשיחה של מה בכך, מעמיד תפאורת ´אני כמו כולם! אני כמו כולם!´ זמנית ועלובה. פעמים רבות מדי הוא מסתכן בחיוך של סימפטיה ("סימפָּטִיה", בלשונו) ותו לא. מבוכתו מחוללת את מבוכתן, השתדלותו ניכרת והוא מנסה להסתירה בגמלוניות של נער מתבגר המחפה על אשמת זקפתו;
מדי פעם ניתקת מישהי מהנחיל הצפוף, הסגור, ומתעכבת אצלו לבוקר טוב מיכאל ומה שלומך הבוקר, כמו קיימה תורנות-חסד סודית. הוא מחייך אליה חיוך אבהי רעוע ומנסה נואשות להיזכר בשמה: יעל, מיכל, ענת? נועה! שמא בכל זאת יעל? מסמיק, כמעט קד, הוא נפרד ונסוג אל הפינה הקרובה ביותר למקום עומדו. שם, מחופר בתחושת כישלונו החוזר, מיכאל כץ מתבצר מאחורי בריקאדה של עיתון בשפה הרוסית, אותו הוא שולף מילקוטו המיושן. במשך דקות ארוכות עיניו חולפות על פני אותן השורות, שוב ושוב. ושוב. נשימתו איטית; נשימתו איטית, דג עיוור של מי-מעמקים. אם ינשום לאט, המטבוליזם של הכאב בגופו יואט גם הוא. מחשבה מגוחכת. קליע בסלואו מושן לא באמת קורע את הבשר.
ואילו אני, מעטים מול רבים, שומרונית, קראית, ילדת תימן אבודה - הנני. תלמידת כיתה טית שנייה בבית הספר התיכון הטוב בעיר, מנהלת קרבות בלימה אבודים מול לומדי שש-שנות-כינור ועשר-שנות-פסנתר. מה יש לדבר, מה היה לי להציע להם, מלבד את מוזרותי המוצקה, את אחרותי. בהפסקות צותתי להם, מעמידה פנים שאני שוקדת על שיעוריי. בטבעיות גמורה הם החליפו רשמים אודות חופשות סקי חורפיות בשוויץ, מורים עתידיים לנהיגה; שיעורים פרטיים בצרפתית, למען השם. אבא כבוד השופט בבית המשפט המחוזי. מאבן קלע, מסכין, מציפורניים.
בקטע כביש אופקי, מכונית במסה בת 1.7 טונות בולמת את תנועתה. מקדם החיכוך הוא 0.75.
א. שרטט את הכוחות שפועלים על המכונית.
ב. חשב את גודל הכוחות
ג. חשב את העבודה שמבצע כל אחד מהכוחות בקטע שאורכו 15 מטרים
ד. מצא את העבודה של הכוח השקול באותו קטע.
ה. מהי מהירות המכונית בסוף הקטע אם המהירות ההתחלתית היא 90 קמ"ש?
ו. כמה מטרים תעבור המכונית עד לעצירתה?
ז. החלף את המילה ´מכונית´ במילה ´ילדה´, וכתוב את השאלות מחדש. אין צורך להשיב.
לא פעם מדדתי עצמי מול מורים-גברים כמי שמודדת שמלה חדשה. אינני גאה בזה. הם היו גברים, זמינים מולי על בסיס יומיומי. תרגלתי מולם מבטים מצועפים, דופק מהיר ואנחות כבושות. כל בנות כיתתי נהגו כך, למעשה, זה היה העיסוק המרכזי שלנו בין הפסקה להפסקה.
מעולם לא העליתי בדעתי למדוד עצמי מול מיכאל כץ.
[ומה נשאר לי מהם היום? דולה מקרקעית זיכרונותיי –
שפיגל, המורה להיסטוריה, בלורית בלונד מתקתקה והבעה של רשג"ד בהיטלר יוגנד; שוורץ, המורה לביולוגיה, מוחה את מצחו בממחטה לבנה, מביט בשעונו בחוסר אמון מסוים; פליישר, המורה המחליף החתיך למתמטיקה, אחחח פליישר, המורה המחליף למתמטיקה, בסוודר גולף שערורייתי בצבע יין עמוק - הייתי נוחה להתרשם - הבטתי בו בערגה ובזעזוע, מורה לא אמור להיראות ככה!] אבל מיכאל כץ? בצקי, רופס, הוא לא היה גבר, לא, הוא היה... שנאתי את לימודי הפיזיקה. שנאתי, שנאתי, שנאתי.
עיניו נתלו בי. "מרים, אולי תיגשי אל הלוח לפתור?"
"לא, לא"
"בואי"
"ל א."
"בואי. אל תפחדי."
לא באתי. חד משמעית לא באתי. כל-כך לא באתי, וככל שתלה בי זוג עיניים מייחלות, כך לא באתי ביתר שאת. הוא שיסה בי גם את מבט ה-תראי להם שלו. תראי להם מה את שווה, לכל ילדי השפע האלה. תעשי את זה בשבילך אבל גם קצת בשבילי, הא? ברית המצורעים עמדה למבחן ממשי. בדרך פתלתלה, שלא ירדתי לפשרה, העמידה היומיומית לצידו בתחנה הפכה אותי לבעלת-חוב. הוא רכן כלפיי בפינת זירת האיגרוף, מנגב במגבת לחה ורכה את פניי שטופי הדם, הנפוחים ממכות, טפח על כתפי ושילח אותי בקור רוח שוב אל הזירה. באיזו זכות? באיזו זכות תבע שאנקום את עלבונותיו? שכירת חרב עלובה שכמותי, נשכרתי למשימה גדולה מכפי כוחי, תמורת תגמול שלא היה בכוחו לשלם.
סירבתי ליטול את השליחות. לא הסכמתי לטפס עבורו על המזבח.
"לא."
כמה פשוט. כמה פשוט וקל לסרב למיכאל כצים של העולם. כמה מתבקש.
צבעיו דהו באחת, גוו שח, הוא פירפר כמי שמקבל עליו את הדין בפעם המי יודע כמה, כמי שחי באקלים של סירוב תמידי. אם ליבו שתת דם בשל סירובי העקשני, בשל בגידתי, הרי שהסתיר זאת היטב. במהירות הקמנו מזבח מול מזבח ושני המזבחות שלנו עמדו חדשים ושוממים. בכוונה הבטתי דרך החלון החוצה. אור בוקר חולני זרזף על גזעי העצים, צהבהב כמוגלה. הוא נפנה אל הלוח, והחל לפתור את התרגיל בעצמו. הגיר חרק באלימות על המשטח השחור, מברווז את עורי. תקעתי עיניים בחלון. זכותי.
ימים חלפו. הוא מיעט לדבר איתי בתחנה, אם בכלל, מנהל מולי טקסי התנכרות
מדוקדקים של הנהון אדיש והפניית גב. מבטו חלף דרכי, קר, סתמי וריק. עם זאת, מדי פעם, להקת סרדינים תת-עורית חצתה את פניו, או שמא דמיינתי כל זאת ממרחק השנים, טלאי על טלאי. אין לדעת. אולי אהבתי לדמיין את מיכאל כץ כאחד הגברים הנטושים שלי, כראשון שבהם.
חג פורים הגיע. רוב דמוקרטי אישר את התחפושת הכיתתית: אהמממ, "ליידיז אנד ג´נטלמן".
אספתי את שערי בפקעת מהודקת מדי על העורף. צבעתי את שפתיי באדום, אדום מדי, הדגשתי את עיניי בצללית עשנה, עיביתי את ריסיי. לבשתי חליפת שני חלקים שאולה, עשויה צמר אנגלי אפור, כל-כך שנות העשרים, כל-כך צ´רלסטון; התגנדרתי בשרשרת פניני פלסטיק ארוכה והכרחית, וזוג כפפות (לבן או שחור? בכנות, אינני זוכרת). על ראשי חבשתי מגבעת קש רחבה, מקושטת בפירות פלסטיק, משכתי את המגבעת כך שתצל על פניי, פומית, איך הגיעה לשפתיי סיגריה אחוזה בפומית שנהב? ליידי אולי לא הייתי, אין לי מושג מה כן הייתי, אבל כל אותו בוקר גילגלתי בתוך ראשי את המילה ´מיסתורית´, מילה שהכרתי היטב משבועון "לאשה".
לאחר שחלף על פניי, שמעתי אותו קורא בשמי, מהסס את שמי, כוסס את שמי
"מרים?"
פניתי לאחור.
"כן?"
מיכאל כץ הביט בי משתאה. המילים עזבו את פיו בזו אחר זו, אך דומה שלידתה של כל מילה כמו נמשכה לנצח –
"זה...מאד...יפה...לך...ככה"
שנינו הסמקנו כהוגן, אני בשתיקתי והוא בפליאתו המבולבלת. מבלי להמתין לתגובתי המשיך לצעוד במורד המסדרון, כרסו מתגלגלת לפניו כבימים ימימה, אבל בי כבר הבזיקה ההבנה, שמאותו רגע ואילך, מיכאל כץ ואני שוב לא ניצבנו באותו צד. כלל וכלל לא באותו צד
כל הזכויות שמורות למירי שחם [email protected]
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: