משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

הגוף שלה מתמלא, היא לא יודעת במה הוא מתמלא. במשהו עדין ואיטי כמו דבש, ועם זאת פושע, רצחני ומאלחש כמו קטיפה. מתיקות אדומה של עפעפיים בשמש, וקפצונים בקצות האצבעות, וזרמים, וזרמי-זרמים, והתפצלויות מכאן לאין-סוֹף. גם שָם. כל פרט בנפרד תובע תשומת לב מלאה, אך היא מסרבת לכולם, בעקשנות היא מסרבת, בסבלנות, בחוסר סבלנות. זה רק גוף. בסך הכל גוף. ארצה!

בנחישות של רוצחת מקצועית היא לובשת את הפרצוף הכי יפה שלה ויוצאת כאילו נינוחה אל הרחוב. דבר לא יסיח את דעתה עכשיו, כמו גנרל היא שועטת, בצעדים מדודים אמנם, אבל שועטת, ולא אכפת לה שהרוח מלקקת לה את הלחיים כמו כלבלב מאוהב. אם צריך, היא ערוכה לאטום את כל הנקבוביות אחת לאחת, להכניס להסגר את כל הגברים שלה, אלו האפשריים וגם הבלתי-אפשריים, כולם כולם מסולקים הצידה, הריונות שלעולם לא יושלמו, נפלים של רגשות נפתלים מנשוא. אבל לא עכשיו. עכשיו היא באמצע, עוברת ביניהם בחרבה לגמגם עם כל הגוף. שועטת ומגמגמת. במילים אחרות,

     במילים אחרות,

אישה אחת, לא אני, נכנסת לחנות ספרים משומשים ומבקשת את ´שירת האגם הגווע´. החנות ממוקמת ברחוב צדדי, דלת ברזל מסורגת טורקיז, משקוף נמוך. המוכר כבר מכיר אותה. היא אישה של ספר אחד. מתוך רגש כבוד מיושן הטבוע בו הוא חותם את פניו, ולא, לא מסגיר את העובדה שהוא מזהה אותה מביקוריה הקודמים. גם אז רכשה את הספר הזה. תמיד הספר הזה. חמישה עותקים שונים מאותו הדבר, בחמש הזדמנויות שונות איך אפשר לשכוח. הוא מסתפק בכך שהוא מוותר כליל על הניסיון להציע לה ספרים אחרים. מתאפק ולא שואל מה הסיפור שלה. מה הסיפור שלך, גברת? אה?

עם כל הצהוב האפרורי הזה, המקומט, אדמה נבקעת כמו שפתיים, מתפוצצת בשמש, מתנודדת ושוקעת, בוערת תת-קרקעית לאיטה, דועכת, נסדקת, דועכת. מוות. עם הצמחייה הלירית הזאת, ענפים מעוקלים שחורים ורעים, גוססים במי-רפאים, הצימאון הזה, היא מכירה אותו, וכל ההירואיות הזאת, בטח שההרואיות הפוטוגנית הזאת, גיבורים של מלריה ודוקטור מֶר וכילות לבנות נמתחות בלילות מיוזעים לאור ירח, והרוח העושה בהן כרצונה. זה הסיפור, אבל לא שלה, זה סיפור שכתוב כולו במקום הריק, על המדף הריק, בספריית ילדותה הריקה מספרים בעברית. ספרייה עם מבטא.