בסדרת הצילומים Fairy Tales מ2004, בשחור לבן דרמטי, מעמתת הצלמת Miwa Yanagi בין יְלָדוֹת לבין נשים מבוגרות. הסדרה שואבת את השראתה מאגדות האחים גרים, ובדילוג אסוציאטיבי די מפתיע, גם מהסיפור העצוב שלא ייאמן אודות ארנדירה התמה וסבתה האכזרית שכתב גבריאל גרסיה מארקס.
הצילומים מציעים תבנית של מאבק בין-דורי, ואולי מכוננים רגע של הדחה. אלא שמבט קצת יותר מדוקדק בצילומים מצביע על כך שזוהי הדחה מדומה - הזקנות המצולמות אינן זקנות אותנטיות, אלא בעצמן ילדות מחופשות העטויות מסכות זיקנה - חילופי התפקידים בינן לבינן אינם מעלים ואינם מורידים - כתוצאה מכך ריטואל ההדחה מקבל מימד על-זמני, וטמונה בו ההבנה העמוקה שהנסיכה המדיחה של היום היא היא המלכה המודחת של מחר. המסכות מאפשרות מרחב זמן כפול - שהייה בוזמנית בהווה ובעתיד..
הארכיטיפ השגור של אישה זקנה באגדות מציג לרוב דמות שלילית - אישה מניפולטיבית, מרושעת, קנאית, חורשת רע ופעמים רבות גם כעורה. הסוף הצפוי לה רע ומר. קל לשלוף מהזיכרון דמויות נשיות רבות העונות על הקריטריונים הללו - המלכה החורגת בשלגיה, האם החורגת בסינדרלה, האם החורגת בהנזל וגרטל, המכשפה הדחויה ביפהפיה הנרדמת ועוד.
מנגד, קשה לשלוף באותה קלות דמויות גבריות מזדקנות המפגינות מידה דומה של רשעות תחמנית. הגברים המבוגרים באגדות מוצגים פעמים רבות כחסרי אונים, הם פסיביים ונגררים, ונענים לכל גחמה נשית (האבא בהנזל וגרטל, המלך אביה של שלגיה) או שהם בכלל נעדרים (אבא של סינדרלה).
האם החוויה הבסיסית שלנו כילדות וכנשים צעירות, מול הנשים הזקנות שסבבו אותנו, דומה במשהו לתבנית החוזרת המוצעת בסיפורי המעשיות? נדמה לי שלא. רבות מאיתנו נוצרות רגעים מַפרים ומחזקים עם דור הסבתות שלנו. אם כן, למי היה אינטרס לסמן ולהפליל שכבה גילאית שלמה של נשים מבוגרות, חכמות, בעלות ניסיון?
האם אגזים אם אטען, שבחברה פטריאכלית מובהקת נתפסות הנשים הללו כאיום שיש לנטרל?
הרי הנערות הרכות נוחות מאד להשפעה. אותן נשים מנוסות עלולות ללמד אותן דבר או שניים אודות העולם וההתנהלות בו. סיפורי המעשיות מחנכים את הילדות מגיל צעיר לחוש הסתייגות וחשד כלפי נשים זקנות, ואני שוב מדגישה - לא הסתייגות כלפי אנשים זקנים באופן כללי, הסיפורים מפזרים רעל המכוון רק כלפי נשים זקנות - קל להבין מי מרוויח מזה.
הצילום 'כפה אדומה' יוצא דופן בסידרה. הוא מציג שותפות גורל, אחווה נשית. דמות הסבתא בסיפור כיפה אדומה אף היא חריגה, כלומר אינה עונה לסטראוטיפ הזקנה המרושעת, אלא לסטראוטיפ אחר - הזקנה המוחלשת, החולנית. אם כן, נמצא שגם הסיפור 'כיפה אדומה', שלכאורה מצביע על אפשרות של אחווה, למעשה תומך בדיוק באותם דרכי התבוננות שנתגלו בסיפורים האחרים - כל עוד הדמות של הזקנה היא דמות תמימה, רכת לב וקלה למניפולציה, מטופשת וכמעט ילדותית בתגובותיה - היא מקבלת חיבוק; אך, אהה, ילדות, היזהרו בנשים זקנות חכמות. הן רוצות רק את רעתכן, מתחרות בכן ומבקשות לגזול לעצמן את נעוריכן.
צילומים נוספים בסדרה ניתן לראות כאן
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: